ארמה אלון1
New member
מה זה משנה
זה היה יום בהיר וחם, אתמול בלילה ירד גשם, האדמה לחה, ריח נפלא של אדמה רטובה
עולה באפי. אני מסייר לאורך הצינור לחפש נזילות מים, בדרך כלל סיור הקווים נעשה בעזרת
רכב שטח. אבל היום השביל נסחף מהגשם העז. ממלא את ראותי לוגם מהאוויר הצח.
צלע ההר מעוטר בפרחי בר, פרפרים מרהיבים מרחפים מפרח לפרח ויונקים את הצוף בשקיקה.
איזה עולם נפלא, כול צעד מחדיר לגופי עוצמה משכרת, חיות בר נמלטות מפניי , נחבאות בין
הסלעים. יש לי ללכת עוד שלושה קילומטר, נהנה מכול צעד בסוף הוואדי אטפס על המצוק
חזרה לרכב. הוואדי מתעקל לפתע אני מבחין בדמות אדם יושבת על ארגז בטון שמגן על נשם
האוויר של הצינור. גופי נדרך ידי לופתת בעוצמה את קת הנשק, אני עשרים קילומטר משום
מקום, מה הוא מחפש פה?. זאת נערה בדואית. "מה את עושה פה, הלכת לאיבוד."
היא מרימה את עיניה הגדולות אלי. "נראה לך שבדואית יכולה ללכת לאיבוד." עונה לי בהתרסה
"אז מה את עושה פה לבד באמצע המדבר את צריכה עזרה."
"אני מחפשת את אבא שלי, הוא נסחף אתמול בעו'גה בשיטפון ומת."
"עו'גה זה חמש עשרה קילומטר מפה במורד הוואדי, למה את מחפשת אותו פה." אני שואל בפליאה.
היא מרימה את מבטה אלי, עיניה הגדולות מלאות צער ואבל ואומרת, "הוא מת, מה זה משנה היכן
אחפש אותו."
נדהמתי מהתשובה לקח לי כמה שניות לעכל אותה. "אני מבין, את צריכה מים." ומושיט לה בקבוק
מים. "לא תודה, אני אשתה מהגבים בסלע."
"אני מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת, תשמרי על עצמך מסוכן להסתובב פה לבד, את יכולה
ליפול ולהיפצע, אין פה אף אחד שיעזור לך."
"אל תדאג לי, אני סומכת על אללה."
להתראות, אמרתי לה והמשכתי בסיור, עליתי על המצוק לכוון הרכב, ישבתי על הפסגה בקצה
המצוק, הסתכלתי על נוף ולגמתי מים, ראיתי אותה יורדת במורד הוואדי לכוון העו'גה.
יש לה עוד חמש עשרה קילומטר ללכת, שאלוהים ישמור עליה.
זה היה יום בהיר וחם, אתמול בלילה ירד גשם, האדמה לחה, ריח נפלא של אדמה רטובה
עולה באפי. אני מסייר לאורך הצינור לחפש נזילות מים, בדרך כלל סיור הקווים נעשה בעזרת
רכב שטח. אבל היום השביל נסחף מהגשם העז. ממלא את ראותי לוגם מהאוויר הצח.
צלע ההר מעוטר בפרחי בר, פרפרים מרהיבים מרחפים מפרח לפרח ויונקים את הצוף בשקיקה.
איזה עולם נפלא, כול צעד מחדיר לגופי עוצמה משכרת, חיות בר נמלטות מפניי , נחבאות בין
הסלעים. יש לי ללכת עוד שלושה קילומטר, נהנה מכול צעד בסוף הוואדי אטפס על המצוק
חזרה לרכב. הוואדי מתעקל לפתע אני מבחין בדמות אדם יושבת על ארגז בטון שמגן על נשם
האוויר של הצינור. גופי נדרך ידי לופתת בעוצמה את קת הנשק, אני עשרים קילומטר משום
מקום, מה הוא מחפש פה?. זאת נערה בדואית. "מה את עושה פה, הלכת לאיבוד."
היא מרימה את עיניה הגדולות אלי. "נראה לך שבדואית יכולה ללכת לאיבוד." עונה לי בהתרסה
"אז מה את עושה פה לבד באמצע המדבר את צריכה עזרה."
"אני מחפשת את אבא שלי, הוא נסחף אתמול בעו'גה בשיטפון ומת."
"עו'גה זה חמש עשרה קילומטר מפה במורד הוואדי, למה את מחפשת אותו פה." אני שואל בפליאה.
היא מרימה את מבטה אלי, עיניה הגדולות מלאות צער ואבל ואומרת, "הוא מת, מה זה משנה היכן
אחפש אותו."
נדהמתי מהתשובה לקח לי כמה שניות לעכל אותה. "אני מבין, את צריכה מים." ומושיט לה בקבוק
מים. "לא תודה, אני אשתה מהגבים בסלע."
"אני מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת, תשמרי על עצמך מסוכן להסתובב פה לבד, את יכולה
ליפול ולהיפצע, אין פה אף אחד שיעזור לך."
"אל תדאג לי, אני סומכת על אללה."
להתראות, אמרתי לה והמשכתי בסיור, עליתי על המצוק לכוון הרכב, ישבתי על הפסגה בקצה
המצוק, הסתכלתי על נוף ולגמתי מים, ראיתי אותה יורדת במורד הוואדי לכוון העו'גה.
יש לה עוד חמש עשרה קילומטר ללכת, שאלוהים ישמור עליה.