רשומה נאה מאוד, אך כדאי לתקן את הפסקה הבאה:
בן אב"י בחר ל"עצמאות" משקל חדשני, שהתבסס על המשקל "–אי" שמוכר בלשון המשנה בעיקר למקצועות (בנאי, שמאי, חקלאי) ולתכונות (רמאי, בדאי). "עצמאות" הייתה הברקה בלתי תקנית. בן גוריון ראה בה "מילה מלאכותית ומחודשת", ולכן התעקש לקרוא למלחמת 48' "מלחמת הקוממיות".
ראשית, לא מדובר כאן במשקל; זו תצורת בסיס וצורן גזירה סופי.
שנית, צורן הגזירה הסופי
םַאי, המשמש ליצירת שמות
בעלי מקצוע/תפקיד/עיסוק (ולא המקצוע או התפקיד עצמו, חשוב לחדד) כמו עיתונַאי, חשמלַאי, חקלַאי, פיזיקַאי, בנקַאי ועוד, נגזר משמות בגזרת ל"י במשקל בעלי המקצוע/עיסוק/תפקיד (ובעלי תכונה וגם מכשירים; שלוש המשמעויות האלה שלובות זו בזו גם בצורנים נוספים)
קַטָּל (נגר, זמר, צייר). בגזרת ל"י התווספה אל"ף כאם קריאה על מנת לשמור על תנועת a (כלומר דיפתונג ay) ובכך לשמר את היו"ד העיצורית (לעומת מילים כמו בכי או ירי). כיום (בכתיב מלא, חסר ניקוד) אנחנו נוהגים לכפול את היו"ד העיצורית בסוף מילה (בניי, ילדיי) אך בעבר הוסיפו אל"ף (בית שמאי, לצד הכתיב שמיי). כך קיבלנו את בעלי המקצוע גַּבַּאי, בַּנַּאי, כַּבַּאי, חַזַּאי; את שמות התואר רַמַּאי, בַּדַּאי, זַכַּאי, רַשַּׁאי; וגם את הכלים/מכשירים גַּלַּאי, שַׁנַּאי. המקצוע כַּלַּאי (סוהר, וכיום דרגה בשירות בתי הסוהר) ושם התואר קַנַּאי הם "מתחזים" מאחר שהם מגזרת ל"א (כלומר האל"ף שבהם שורשית ולא היו"ד. סיומת םַאי שורשית מאפיינת את גזרת ל"י גם במשקל קְטָל (פנאי, תנאי) אם כי גם כאן "הסתננו" מעט ל"א (טלאי, מלאי).
אבל כל זה לא כ"כ רלוונטי לנו... אין לנו בעברית 'עצמַאי', יש 'עצמאִי'. כלומר לא מדובר בצורן םַאי אלא ב-אִי. רבים מבלבלים בין השניים (בין היתר כי הנקבה היא בכל מקרה בסיומת -אִית) אך יש הבדל בין עיתונאִי לבין עיתונַאי (העיתונַאי חשף סקופ עיתונאִי), בין אחראִי (responsible) לבין אחרַאי (in charge).
צורן הגזירה המשמש לגזירת
שם תואר משם עצם הוא -םִי (חשמלי, ביתי), כמו צורן הנטייה של קניין גוף מדבר (שלי). יש לו חלופות משניות כמו
-אִי (עיתונאִי, אחראִי, אוניברסיטאי, אירופאי), נִי (שמני, טברייני), םוֹנִי (עירוני, קולני, טלוויזיוני), וגם -תי, במקרה שזו מילה עברית ממין נקבה המסתיימת ב-םָה (ממשלתי, כיתתי) אם כי לא תמיד (מדיני).
לאחר שקיבלנו את המילה 'עצמאי' ניתן להוסיף לה את צורן הגזירה הסופי -וּת, היוצר שמות עצם מופשטים בעברית (ממין נקבה) בדומה למשקלים המסתיימים ב-וּת (קטלות, התקטלות ויש יאמרו גם קטילות). אחד השימושים העיקריים בו הוא יצירה של
המקצוע מ
בעל המקצוע: בנאי >> בנאות; נגר >> נגרות; מסעדן >> מסעדנות ועוד, או יצירת
התכונה מ
בעל התכונה (כלומר משם התואר): עצלן >> עצלנות; גמיש >> גמישות; טיפש >> טיפשות; דרמטי >> דרמטיות.
בשולי הדברים, אציין שהחלופה בין יו"ד ואל"ף בסופי מילים בכלל והערבוב בין גזרות ל"א ול"י קיים במקרים (תקניים) נוספים בשני הכיוונים (ל"א – מילוי, ריפוי, חיטוי, חבוי, סמוי ועוד, לעומת ל"י – משוואה, תחלואה, הרצאה ועוד) והגיע לשיא, כידוע, בלשון חז"ל, אז התמזגה ל"א עם ל"י (לקרות במקום לקרוא, מצינו במקום מצאנו ועוד).
נובע מכך שבמילה "עצמאות" אין באמת דבר בלתי תקני. גם אם נדלג על שלב שם התואר ונקפוץ ישירות לתכונה, עדיין אין בכך בעיה. גם אם נטען שבאותה תקופה הייתה בכך בעיה (או שהיה מי שעיקם את האף... גם כיום אין מחסור בכך
), המשפט הפותח לא מדייק במונחים, מערבב בין דרכי תצורה (משקל וצורן גזירה סופי) הן בהסבר והן בדוגמאות, מערבב ל"י עם ל"א, בעל מקצוע עם המקצוע, כורך יחד צורנים שונים... כדאי לתקן ולנסח מחדש באופן מדויק יותר.
