איאידו
אכן, חיפוש ראשוני ברשת, למשל לרשום "what is iaido" בגוגל, היה מעלה בקישור הראשון את iaido.org שמספרים בקצרה ולעניין מה זה איאידו. אבל חזרתי עכשיו מיום קריר ונעים מול תנור באלף מעלות, עוד לא אכלתי, אז בא לי לענות על הכל ולגמור עם זה...
מאד מאד בקצרה - איאידו הוא אומנות השליפה והשימוש בחרב היפנית. זוהי תורת לחימה "סגורה" / "פנימית", בשני מובנים. ראשית, היא הגנתית באופיה, להבדיל מהקנדו שהוא התקפי. שנית, היא עוסקת באופן מודגש בפיתוח אישיותו של המתאמן. האיאידו הוא מאומנויות הלחימה העתיקות ביותר ביפן, שורשיו כמובן באו מהקנג'וטסו, אבל יותר מכל אומנות לחימה יפנית אחרת (פרט אולי לקיודו, אבל ההקשר הבא שלה מודרני יותר), הוא מקושר לזן בודהיזם, כלומר הוא כלי ברור של פיתוח רוחני של הלוחם. איאיג'וטסו התפתח מתוך הקנג'וטסו כענף נפרד כבר מהמאה ה-16 (השיטה העתיקה ביותר ששרדה, מאז ועד היום, היא קאטורי שינטו ריו), ובמאה ה-17 פיתח האיאשיזקי ג'ינסוקה שיגנובו את שיטת האיאיג'וטסו שהפכה לימים למוסו-שינדן-ריו, וכבר באותה תקופה נקשרה השיטה (ואחריה הענף כולו) לזן בודהיזם, שלמען האמת היה אז מאד "אין" ביפן, וקשרו אותו כמעט לכל אומנות יפנית באשר היא... מה מטרות הלימוד באיאידו? אני חושב שעשרה מתאמנים יתנו לפחות חמש תשובות שונות (אלא אם כולם יהודים, ואז יש 12 תשובות, כי שניים מהם גם מתלבטים). אני התחלתי ללמוד כי הוקסמתי מכל מה שהיה קשור בחרב היפנית. עצם השליטה בחרב היה מטרה בעיני. היום זה משול בעיני ללימוד נהיגה. בהתחלה אתה עוסק בלימוד הכביש, תפעול הגז והקלאץ', החלפת הילוכים. קח כמה שנים קדימה. הנהיגה אוטומטית, אתה לא חושב על הנהיגה. אתה חושב לאן לנסוע, ואיזה כביש לקחת. אז היום האיאידו הוא דרך, כנראה שלא רק בשבילי, כי עוד עשרות אתרי אינטרנט, ואלפי מתאמנים ברחבי העולם מספרים שהלימוד הכמעט מונוטוני והמאתגר תמידית הזה (כי אתה אף פעם לא מתקרב לשלמות כמו שאתה עצמך רואה אותה), הוא כלי ללימוד עצמך, להתעמת עם הרעש הפנימי כדי לנסות למצוא שקט פנימי. ההגדרות ה"רשמיות" של האיאידו מדברות על אימון מול יריב דמיוני. כדי לצקת אמיתות לקאטה, אתה חייב לדמיין את היריב, אחרת אתה סתם עושה טכניקה ריקה. אבל אתה לא יכול לדמיין יריב מהחיים, כזה ששנוא עלייך ובאמת היית רוצה לחתוך, כי אז תכניס כעס לקאטה, ותהרוס את הטכניקה מצידה השני. התיאוריה הזנית (מלשון זן) טוענת כי היריב שתדמיין הוא בבואה שלך עצמך. כך, אתה נלחם מול עצמך, אתה מנצח ואתה מפסיד. בדיוק כמו ב"זן ואומנות הקשת" של אויגן הריגל, אפרופו קיודו. וכמו שטוען הזן בודהיזם, אם אתה חייב לנצח את עצמך, וגם למות בכל קאטה, עליך להשליך מעליך את העצמיות שלך, כי היא מכשול. אז ורק אז תגיע לטכניקה הטהורה, תהיה אחד עם החרב, והמטרה העילאית - לא תיאלץ לשלוף אותה. ההמנעות מקרב לא תהיה בהתחמקות, אלא עצם הנוכחות שלך (קרא לזה קי אם תרצה) תהיה משולה לחרב שלך, וזו לא תצטרך להישלף כדי להכריע מראש את היריב, שיעשה בחוכמה זנית אם יוותר מראש. כאמור, זו התיאוריה. כל אחד לוקח ממנה, או מהאימונים, מה שמתאים לו ומתחבר אליו. לא מתחבר - לא יתמיד באימונים. מנסיון. לגבי הקנג'י - יש שני קנג'י ל"קן". זה שתראה במילה "קנדו" הוא העתיק יותר, ומועתק מהסינית. המודרני יותר פשוט יותר בצורה (אין לי פונטים, אבל אם אתה מכיר, זה זהה ל-KA באותיות קאטאקנה). האחרון נקרא גם TO, שהיא מילה נרדפת. "קן" ביפנית זה חרב. לא חרב מסוימת, אלא פשוט חרב. קנדו הוא דרך החרב. בוק-קן הוא חרב עץ, ונקרא גם בוק-טו. שינקן - חרב אמיתית, להבדיל משינטו - חרב חדשה (השם שניתן לקטאנות מהמאות 18-16), וכו' וגו'. עוד שאלות? רק אחרי שאני מסיים לאכול. איל.
