"כחוסר תמידי בהרגשה טובה לגבי מי
שהוא. כליקוי מהותי בתפיסתו העצמית של הבוגד." מסכימה עם זה מאוד, רק לא עם הכיוון אליו לקחת את זה - את החשיבות הכל כך מכרעת שאתה נותן לזוגיות וליכולת הזוגית בגרימת אושר הדדי, כמה שגורם אושר לבן אדם. באיזשהו מקום אני מאמינה שאם אדם מאושר במה שהוא עושה - עבודתו - ועבודה בשבילי זה לא דבר לזלזל בו כלל. זה אחד הדברים היחידים שאנחנו יכולים לעשות באופן עצמאי ולשאוב ממנו סיפוק, אם עבודתנו מוציאה מאתנו יצירתיות ומפעילה לנו את המוח ומתאימה לכישורים שלנו ומאפשרת לנו גם ללמוד - זה דבר שגורם הרבה מאד אושר. הזוגיות היא השלב הבא, ואני מאמינה שאדם מסופק בעבודתו ימצא גם דרך למצוא סיפוק בזוגיות שלו, במיוחד (אם לא רק) אם גם בן הזוג השני נמצא באותו מקום, ואם הוא עדיין לא שם, אז שיהיה בשאיפה להגיע לשם ושתהיה השאיפה ששניהם יצמחו. זו לא הזוגיות שמקנה את האושר. אנחנו מקנים את האושר לזוגיות שלנו. ולגבי אשתך ששיחקה דוקים עד הבוקר, יכול להיות שהיא חסרה את האלמנט של משחק בזוגיות שלכם, משחק = יכולת משחקית (לא אומרת שתשחקו טאקי או לא יודעת מה, אלא מתכוונת במובן העמוק של משחק. אני לא יכולה לחיות בלי לשחק... החיים מלאים משחקים מכל הסוגים וזה אחד הכיפים הכי גדולים שבהם). יכול להיות שהייתם יכולים לשקם אותה, ללמוד ממה שקרה. לסלוח, אם יש אהבה. להבין, מה קרה. גם היא זו שבחרה לשחק איתו ולא איתך. גם לה יש את ה50% שלה. ושאלה עוד יותר חשובה, בעיני, היא לגבי כל אחד משניכם, היכן הייתם בחייכם, כמה סיפוק ושמחה שאבתם ממעשי ידיכם? כמה סיפוק ושמחה היו בידיכם להביא לזוגיות שלכם? קל מאוד מאוד להשליך על בן הזוג את התסכולים. ולכן גם קשה מאוד מאוד להפריד בין בן הזוג לבין התסכולים והכאבים האישיים. זה דורש בגרות ויכולת התבוננות שמקבלים, חושבת, עם הגיל והנסיון. מה שהיה היה ונגמר, השיעור הוא ללמוד מזה, אבל לא לראות בזוגיות ובאחריות כלפיה כדבר הבסיסי שיתן אושר. קודם כל זה האחריות כלפי עצמך, וההבנה שגם בן הזוג צריך את המרחב והעידוד לצמיחה האישית שלו קודם כל, ורק לאחר מכן הזוגית. הזוגית כבר תופרה מעצמה. יו, כמה כתבתי והתפלספתי... מי שלא מתאים לו, הלאה..... אני אמצא לי כבר את מי שיסתום לי את הפה בנשיקה אוהבת.
שהוא. כליקוי מהותי בתפיסתו העצמית של הבוגד." מסכימה עם זה מאוד, רק לא עם הכיוון אליו לקחת את זה - את החשיבות הכל כך מכרעת שאתה נותן לזוגיות וליכולת הזוגית בגרימת אושר הדדי, כמה שגורם אושר לבן אדם. באיזשהו מקום אני מאמינה שאם אדם מאושר במה שהוא עושה - עבודתו - ועבודה בשבילי זה לא דבר לזלזל בו כלל. זה אחד הדברים היחידים שאנחנו יכולים לעשות באופן עצמאי ולשאוב ממנו סיפוק, אם עבודתנו מוציאה מאתנו יצירתיות ומפעילה לנו את המוח ומתאימה לכישורים שלנו ומאפשרת לנו גם ללמוד - זה דבר שגורם הרבה מאד אושר. הזוגיות היא השלב הבא, ואני מאמינה שאדם מסופק בעבודתו ימצא גם דרך למצוא סיפוק בזוגיות שלו, במיוחד (אם לא רק) אם גם בן הזוג השני נמצא באותו מקום, ואם הוא עדיין לא שם, אז שיהיה בשאיפה להגיע לשם ושתהיה השאיפה ששניהם יצמחו. זו לא הזוגיות שמקנה את האושר. אנחנו מקנים את האושר לזוגיות שלנו. ולגבי אשתך ששיחקה דוקים עד הבוקר, יכול להיות שהיא חסרה את האלמנט של משחק בזוגיות שלכם, משחק = יכולת משחקית (לא אומרת שתשחקו טאקי או לא יודעת מה, אלא מתכוונת במובן העמוק של משחק. אני לא יכולה לחיות בלי לשחק... החיים מלאים משחקים מכל הסוגים וזה אחד הכיפים הכי גדולים שבהם). יכול להיות שהייתם יכולים לשקם אותה, ללמוד ממה שקרה. לסלוח, אם יש אהבה. להבין, מה קרה. גם היא זו שבחרה לשחק איתו ולא איתך. גם לה יש את ה50% שלה. ושאלה עוד יותר חשובה, בעיני, היא לגבי כל אחד משניכם, היכן הייתם בחייכם, כמה סיפוק ושמחה שאבתם ממעשי ידיכם? כמה סיפוק ושמחה היו בידיכם להביא לזוגיות שלכם? קל מאוד מאוד להשליך על בן הזוג את התסכולים. ולכן גם קשה מאוד מאוד להפריד בין בן הזוג לבין התסכולים והכאבים האישיים. זה דורש בגרות ויכולת התבוננות שמקבלים, חושבת, עם הגיל והנסיון. מה שהיה היה ונגמר, השיעור הוא ללמוד מזה, אבל לא לראות בזוגיות ובאחריות כלפיה כדבר הבסיסי שיתן אושר. קודם כל זה האחריות כלפי עצמך, וההבנה שגם בן הזוג צריך את המרחב והעידוד לצמיחה האישית שלו קודם כל, ורק לאחר מכן הזוגית. הזוגית כבר תופרה מעצמה. יו, כמה כתבתי והתפלספתי... מי שלא מתאים לו, הלאה..... אני אמצא לי כבר את מי שיסתום לי את הפה בנשיקה אוהבת.
