טוב. נראה לי שאת מערבבת בין דברים
אמהות שלוקחות זעם ובכי של תינוקות כאילו הוא מכוון נגדן - מה הקשר בין זה לבין מבוגר שפעם בחמש שנים מרים את הקול וצועק על מבוגר אחר? הרי התנהגות של תינוק בכלל לא צריכה להישפט על הסקאלה של "התנהגות מהוגנת" ו"לא מהוגנת", וזה מה שאותן אימהות צריכות להבין. אם כבר, יכולתי לומר שדווקא בגלל גישה דומה לשלך אימהות לוקחות אישית את הבכי של התינוק: אולי הן לוקחות את צורת המחשבה שלך לקיצוניות עוד יותר גדולה וחושבות בטעות שכל צעקה צריכה להישפט כהתנהגות אלימה ולא מהוגנת - גם אם היא באה מהפה של תינוק בן חודש. תופעות כמו נתק של שנה, קללות, כאפות - מה הקשר? אי אפשר להסביר כל בעיה בין אנשים בזה שאדם מסויים הרים פעם את הקול שלו על מישהו אחר בנסיבות מסויימות. יש משפחות שבהן זה טאבו לא להרים לעולם ובשום נסיבות את הקול (את תנהלי משפחה כזאת, כנראה. זכותך), שם עלולים להיות חיכוכים לא פחות מרים, אבל הם מנוהלים בשיטות שונות ובלי צעקות (ואגב, השיטות ה'שקטות' האלה יכולות לפעמים לכלול סנקציות לא פחות אכזריות ומכאיבות מהרמת קול), ויש משפחות שבהן זה לא נחשב לכזה טאבו נוראי שאסור בתכלית האיסור להרים את הקול בשעת כעס, ולפעמים תשמעי אצלן בני משפחה עולים לטונים קצת יותר גבוהים. בעיניי שני סוגי המשפחות הן חלק מהנורמה, ושתיהן מקובלות עלי. (אגב, יצא לי להכיר משפחות מהסוג השני שאני יכולה לתאר רק כאוהבות ומאושרות). הייתי די ברורה בדוגמאות שהבאתי: דיברתי על אנשים שחיים בקירבה במשך שנים (קרובי משפחה, או חברים טובים). שלא מקללים, שלא מרביצים, שלא עושים "ברוגזים" של שנים - ושפעם ב, בעימות עקרוני, נפלטת להם צעקה. אז בעיניי זה באמת לא סוף העולם. וזה שעניתי שקרה בעבר שצעקו עלי והקשבתי יותר - איך בדיוק התשובה שלי "כן" הייתה דמגוגית? התשובה שלי הייתה פשוט תשובה כנה. כן, זה קרה לי. תשובה כנה שלא ציפית לה לא ממש נופלת בהגדרה של דמגוגיה. ולא תשכנעי אותי שצעקה היא אלימות כמו מכה פיזית. אם כל הכבוד לביטוי "אלימות מילולית", צעקה היא צעקה ואלימות פיזית היא אלימות פיזית.
