מה הייתם עושים
יש לי חברה ממש טובה שאני מאוד אוהבת, שנמצאת בזוגיות עם בחור מקסים. הם עוברים לגור ביחד ועל הנייר נראה שהכל נפלא. הבעיה שחברתי לא באמת מאושרת. הבחור נפלא "על הנייר" כמו שאומרים, אבל היא לא אוהבת אותו (היא אמרה לי זאת במפורש) ובעצם קצת נתלית בזוגיות הזאת כי הרבה זמן לא היה משהו טוב באמת . שאלתי בעדינות למה היא נשארת, וקיבלתי תשובות של "לא אמצא מישהו טוב כמוהו" "גם ככה האהבה תלך בסוף ותישאר רק החברות אז אולי לא צריך להתחיל מאהבה" (אני מסכימה שמתישהו קשר יאבד את הניצוצות ויהפוך לחברות אבל ההתאהבות היא כן איזשהי אבן יסוד חשובה לדעתי) או שהיא משכנעת את עצמה שבסוף תצליח להתאהב בו וכנראה שהבעיה אצלה וכד'. אני לא מתערבת יותר מדיי, אבל אני מודאגת כי נראה שזה הולך למקום מאוד רציני ואני ממש מרגישה (ממנה) שהיא מכריחה את עצמה להיות שם מכל המניעים הלא נכונים... ניסיתי לייעץ היכן שנתנה לי מקום, ואפילו ייעצתי לה ללכת לדבר עם איש מקצוע כי היא כל הזמן מבולבלת ובמאבקים פנימיים. אני אישית לא מאמינה שזוגיות שמתחילה ממקום כזה תצליח להחזיק לאורך זמן (קצת חבל להתעורר אחרי שנתיים של נישואים עם ילד ולהבין שטעינו) ואם הייתי יודעת שזה מה שטוב לה וזה מה שהיא רוצה לא הייתי אומרת מילה. אך נראה שהיא כל הזמן אוכלת סרטים בעניין...וכל הזמן במאבק עם עצמה. כי היא הייתה הרומטיקנית הכי גדולה ונראה שהיא מנסה לשכנע את עצמה לוותר על אהבה... השאלה כמה מותר להגיד ולהתערב כחברה? עד עכשיו נשארנו בגבולות שניסיתי לכוון אותה שתגיע עם עצמה לתשובה. האם זה במקום להגיד לה מה אני חושבת? לתת לה לאכול לבד את הדייסה? מה אתם חושבים?
יש לי חברה ממש טובה שאני מאוד אוהבת, שנמצאת בזוגיות עם בחור מקסים. הם עוברים לגור ביחד ועל הנייר נראה שהכל נפלא. הבעיה שחברתי לא באמת מאושרת. הבחור נפלא "על הנייר" כמו שאומרים, אבל היא לא אוהבת אותו (היא אמרה לי זאת במפורש) ובעצם קצת נתלית בזוגיות הזאת כי הרבה זמן לא היה משהו טוב באמת . שאלתי בעדינות למה היא נשארת, וקיבלתי תשובות של "לא אמצא מישהו טוב כמוהו" "גם ככה האהבה תלך בסוף ותישאר רק החברות אז אולי לא צריך להתחיל מאהבה" (אני מסכימה שמתישהו קשר יאבד את הניצוצות ויהפוך לחברות אבל ההתאהבות היא כן איזשהי אבן יסוד חשובה לדעתי) או שהיא משכנעת את עצמה שבסוף תצליח להתאהב בו וכנראה שהבעיה אצלה וכד'. אני לא מתערבת יותר מדיי, אבל אני מודאגת כי נראה שזה הולך למקום מאוד רציני ואני ממש מרגישה (ממנה) שהיא מכריחה את עצמה להיות שם מכל המניעים הלא נכונים... ניסיתי לייעץ היכן שנתנה לי מקום, ואפילו ייעצתי לה ללכת לדבר עם איש מקצוע כי היא כל הזמן מבולבלת ובמאבקים פנימיים. אני אישית לא מאמינה שזוגיות שמתחילה ממקום כזה תצליח להחזיק לאורך זמן (קצת חבל להתעורר אחרי שנתיים של נישואים עם ילד ולהבין שטעינו) ואם הייתי יודעת שזה מה שטוב לה וזה מה שהיא רוצה לא הייתי אומרת מילה. אך נראה שהיא כל הזמן אוכלת סרטים בעניין...וכל הזמן במאבק עם עצמה. כי היא הייתה הרומטיקנית הכי גדולה ונראה שהיא מנסה לשכנע את עצמה לוותר על אהבה... השאלה כמה מותר להגיד ולהתערב כחברה? עד עכשיו נשארנו בגבולות שניסיתי לכוון אותה שתגיע עם עצמה לתשובה. האם זה במקום להגיד לה מה אני חושבת? לתת לה לאכול לבד את הדייסה? מה אתם חושבים?
