"מה היה אם"...

meytall0

New member
"מה היה אם"...

האם אתן חושבות על "מה היה אם"?
איך אתן מדמיינות, את המציאות האחרת, בה האובדן לא קרה?
איך הייתן היום מבחינה אישית?
אלו דברים השתנו בכן לאחר האובדן (לטובה/לרעה)?
מה אתן מרגישות שנרפא בכן בבוא הילד/ה לאחר האובדן?

תהיות ומחשבות...

מיטל
 

meytall0

New member
נושא קצת כבד אצלי בתקופה זו..

החודש האחרון מזכיר את האובדן. יום האובדן, יום הלידה התל"מ שלא היה ועוד.

* אני לא חושבת על "מה היה אם". אצלי המחשבות נודדות יותר לכיוון שהיו אמורות להיות עוד 2, אבל מצד שני, לא סביר שהייתי כיום עם 4 ילדים.. מעין בלבול מחשבתי של אין מציאות מקבילה שבה הייתי עם ארבעה. מקסימום שלושה- ולכן האובדן של התינוקת בחודש התשיעי הכי משפיע עליי מהבחינה הזו. חושבת עליה יותר בצורה מוחשית מאשר על האובדן של התינוקת בחודש חמישי.

* המציאות ה"וורודה": שאני עם 3 ילדים אמתי, בן 9 ילדה בת 7 ואליה בן 3..

* אני חושבת שהייתי שמחה יותר. בעקבות האובדן חוויתי אירועים אחרים, שגם השפיעו עליי רעה, ופגעו באופטימיות שלי, באמון שלי באנשים- וכיום זהו חלק ממני.

* לטובה- מניחה שאני אדם חזק יותר. (בטח שלא מצדיק את קרות האובדן..
) את האובדן השני עברתי בצורה "קלה" יותר, בטח גם בעזרת כל התמיכה כאן בתפוז- אבל אולי הפכתי ל"קשוחה" במובן מסויים.

* בעקבות אליה, אני מרגישה שהשמחה חזרה יותר לחיי, וכן התקווה. אופטימיות כלשהי, שיכול להיות גם טוב. הפצע המדמם בלב אט אט הגליד, ובעצם כן, הרשתי לעצמי להמשיך הלאה.. אז העבר מבזיק מדי מדיי פעם, ואני חושבת על כל מה שקרה בכאב, אבל אני מקבלת את העובדה שמה שקרה- קרה, ואין ביכולתי להחזיר את הגלגל לאחור.

שבת שלום!
מיטל
 

puchula

New member
כן

לפעמים
המחשבות האלו צצות
במיוחד בתאריכים או בארועים משמעותיים
חושבת שזה מאוד טבעי
ולפעמים מפתיע אותי שהמחשבה צצה... בסיטואציות שונות

לא בצורה של להתאבל אבל יותר לחשוב מה היה שונה, איך היא היתה אם היתה פה היום. כאלו...
 
במשך השנים חשבתי המון..

כמעט כל הריון שלי היה עם מישהי מהמשפחה או חברה כך שתמיד יש לי תזכורת ל"בן/בת כמה הוא/היא היו היום".
רק ב-2 הריונות מתוך ה-6 שאיבדתי ידעתי את מין העובר וזה הפך את הנושא לכל כך כבד.
מכיוון שהבן הראשון (וכרגע היחיד..) נולד בהריון השביעי שלי יצא לי לחשוב שאם לא הייתי מאבדת את שאר ההריונות הוא לא היה נולד..
7 הריונות בשש שנים כך שברור לי שהיום לא הייתי עם 7 ילדים..
מה שכן, כשהתחתנתי פינטזתי שבשלב שבו הוא נולד אהיה אמא ל-4 ילדים..
כל פעם שאני חושבת שנרפאתי אני מבינה שלא, עדיין כואב לי לראות נשים בהריון גם כשאני הייתי בהריון כי עד שהחזקתי אותו ביד חי בריא ונושם (הוא נולד מת..) לא האמנתי שיסתיים בטוב.
השבוע פגשתי את השכנים שסיפרו שכלתם ילדה בן (9 חודשים אחרי החתונה..) תוך שלוש שעות, הפכתי ירוקה מקנאה!!
אבל, אם האובדנים לא היו קורים הייתי עדיין באותו מקום עבודה שנוא וללא ספק שהפכתי לאדם אחר בעקבות השנים הקשות שעברנו..
מישהי פעם כתבה בפורום הריון לאחר אובדן, הכאב נשאר רק העוצמה והתדירות משתנים. אני זוכרת שקראתי את זה כשהייתי במקום חשוך ואפל בחיים שלי והיום זה כל כך מוחשי..
 

דנד1

New member
היי מיטל

בעקרון כן אבל בעבר הרבה יותר חשבתי על מה היה אם מבתקופה הנוכחית כשיש לי גברת מדהימה בת שנה שממלאת את ליבי באהבה אין קץ.
אני יכולה לומר שעם כל הכאב באובדן ועם כל זאת שכמובן שהייתי מוותרת על החוויה האיומה הזו, האובדן הזה עיצב אותי ושינה אותי רק לטובה, השפיע עליי והוביל אותי לדברים נהדרים ואני תמיד מתייחסת לזה כמתנות שהעובר שאיבדתי השאיר לי...עם זאת יש המון כאב. השבוע נסעתי ברכב וכנראה בגלל שדיברתי עם מישהי על האובדן באותו יום זה עלה והציף אותי ופתאום הרגשתי מן בום חזק של כאב בלב, עצב על פספוס גדול אז כן זה עדיין שם...
אני יודעת שיש נשים שלא חשות כמוני אבל אני מרגישה שהעובדה שחוויתי גם הריון שממנו נולדה לי ביתי שהיא מתנה עצומה מחזקת אותי ומאד מרפאת את כאבי העבר. הרבה יותר קל לי להתמודד היום עם המחשבות והתחושות שקשורות לאובדן כשיש לי את האוצר שלי, לחבק ולאהוב עד אינסוף. עם זאת זה גם הרבה פעמים שם מולי מראה על מה שאולי פיספסתי...מורכב מאד...
חיבוקים,
דנה
 

דשא17

New member
אוי... ההודעה שלך תופסת אותי במחשבות רבות

לאחרונה אני חושבת עליה המון, על הקטנה שלא איתי עוד

מה היה אם - שאלה קשה מאוד שעוברת בראשי לא מעט
אני מדמיינת את המציאות כך שיש לי גם את התינוקת שאיבדתי וגם את ילדתי המתוקה שהיום כמעט בת שנה וממלאת את ליבנו באושר גדול,
היא החזירה לנו את השמחה הבייתה לאחר האובדן , העצב, הכאב הגדול וההריון החרדתי -אנחנו, כל בני הבית, מטורפים עליה.
כמו שכתבתי, לאחרונה אני חושבת המון על האובדן, לא כל כך הבנתי למה פתאום (לפני זה גם לא עבר יום שבו לא חשבתי, אבל בעוצמה פחותה), אך שמתי לב כי תאריך האובדן מתקרב בצעדי ענק, וחוץ מזה אנחנו בקרוב עוברים לבית שבנינו, את הבית היינו אמורים להתחיל לבנות אחרי הלידה שהייתה שקטה בסופו של דבר והכל קפא, לבסוף יצא כך שהתחלנו לבנות אחרי הלידה של ילדתי המתוקה שנתנה לנו כוחות ואנרגיות. יש לי תחושה שכאשר נעבור, אני עוזבת את הבית שבו קרה האובדן, את הנשקף מהחלון בו הייתי הבטתי בעצב וראיתי איך העולם ממשיך לנוע למרות הכל.............
יחד עם זאת האובדן גרם לי, להפתעתי הרבה, להיות אדם אופטימי יותר, קודם הייתי די פסימית ואז חשבתי לעצמי למה לא להיות אופטימית, הרי דברים רעים קורים בכל מקרה, אז בינתיים עדיף להעביר את הזמן בצורה טובה יותר
דבר נוסף הוא שהתחלתי לחשוב יותר על לפעול איך שמתאים לי ואיך שטוב לי ולמשפחתי המקסימה, כמובן בלי לפגוע באחרים, אבל קודם כל אנחנו!!

שבוע טוב לכולם ומקווה שגם לי
דשאה(ל)
 

shoosh101

New member
כל הזמן...

בעיקר כששואלים אותי כמה ילדים יש לי. וכשאני עונה "אחת", מסתכלים עלי במבט של "למה בדיוק את מחכה? בגילך, רק ילדה אחת?". אז במיוחד זה הופך לי למאוד מוחשי, הבנים שלי היו צריכים להיות היום בני שלוש וחצי. קשה לי לדמיין אותם בני שלוש וחצי, הרי בפעם האחת והיחידה בה נפגשנו פנים אל מול פנים הם היו תינוקות במשקל 500 ומשהו גרם...
אני מניחה שמבחינה אישית הייתי אדם שמח יותר. לא שאני אדם עצוב היום, אבל עדיין יש חסר מאוד עמוק, ואני לא חושבת שזה כבר ישתנה אי פעם (בכל זאת עברו שנים, והבור הזה בלב עדיין כאן).
קשה לי למצוא משהו שהוא לטובה בסיפור הזה. יכול להיות שאני יותר חזקה. כשמשהו קשה לי אני אומרת לעצמי שכבר עברתי דברים יותר גרועים, אבל עדיין, קשה לי לחשוב על זה כעל משהו חיובי.
אין ספק שהבת שלי החזירה אותי לחיים, בדיוק שנה אחרי האובדן. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. מצד שני, כשאני חושבת על זה - איזה עול כבד זה בשביל ילדה קטנה, להחזיר את אמא שלה להיות בן אדם שמסוגל להנות מהחיים. עול מאוד כבד, שהיא זו שמחזיקה אותי ולא להיפך...
 

mamajoni

New member
"מה היה אם..." רודף אחרי יום יום...

ברור שזה לא באותה עוצמה שהייתה לפני שבע, שש, חמש, ארבע שנים, אבל זה באמת רודף אחרי בכל כך הרבה סיטואציות בחיים... אפשר לראות גם את הסיבה לכך בחתימה שלי... אני נשארתי עם התינוקת שהיא תאומה בודדה... אובדן התאום שלה בשבוע 33 , שינה לי את כל הפרספקטיבה שהייתי מצפה לה, העתיד השתנה...
כל יום אני מאירה את הבת שלי בבוקר ואומרת שהיא צריכה לקום ולהתארגן לבין הספר... בדיוק באותה מידה אני יודעת שהייתי אמורה לומר אותו דבר גם לאחיה התאום. אני יודעת איזה שיעור היה אמור להיות אצלו היום... אני יודעת לאיזו הצגה הוא היה הולך עם בית הספר, באיזו אוטובוס היה חוזר משם הביתה. העתיד הפוטנציאלי של הבן התאום, הוא קיים בצורה כל כך ממשית... אני יודעת מתי היה צריך להלביש אותו בחולצה לבנה לטקסים וחולצה כחולה לספורט... אני יודעת שהוא היה אמור ללמוד אצל מורה השניה בכיתה ב/2, לאיזה חוגים היה נכנס לו היה חי במשפחתנו... זה באמת קשה, אני איבדתי לא רק עובר בעבר, אני איבדתי את כל העתיד שהיה אמור להיות....
לידה של יובל, ארבע שנים אחרי לידת התאומים הביא לחיים שלי הרבה שמחה ועיסוק סביב הטיפול בו. היה לי מאוד חשוב שהצלחתי, אבל זה לא היה מפצה על האובדן של בן הראשון....
ובכלל במקרה שלי אני איבדתי לא רק ילד ועתידו, אלה גם הסטטוס שהייתי אמורה לקבל אותו בגאווה - "אמא לתאומים" ולא משנה כמה ילדים אני עוד יכולה ללדת, כל עוד הם באים אחד אחד, זה לא מתקן את ההרגשה.
השפעה לרעה - אני חושבת שלפחות בהתחלה הייתי אמא חרדתית מאוד, דואגת ונצמדת לילדה שלי בצורה כמעט סימביוטית. לעומת זאת עם הבנים אני ההפך, עקב פחד לאבד שוב בן, הייתי מאוד קרירה בהריון, חסרת רגשות ודי מרוחקת. בקלות חזרתי לעבוד אחרי חופשת לידה והשארתי את הבנים עם חמתי. הקטן כיום בכלל לא קשור עלי... זה כואב לי, אבל, לפחות יובל נקשר אלי בשנה האחרונה.
בטוח שיש עוד דברים אחרים, אני בן אדם אחר הודות האובדן, אני יותר חזקה, יכולה לשאת דברים כבדים ולהישאר שפויה

כנראה האובדן גרם לי לרצות למלא את החסר ואני מרגישה צורך ללדת עכשיו את הילד הרביעי. בטוח זה לה היה בתכנון בראשוני שלי. אני רוצה ללדת למרות כל המכשולים שבדרך. עכשיו זה יהיה ניתוח קיסרי רביעי וכנראה אחרון, מאוד מקווה שלפחות את זה יביא אותי למצב של שלמות והשלמה עם האובדן...
 
מה היה אם...

האמת - משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, כי זה ממש חסר טעם ומטרה. ביומיום זה מתבטא גם בזה שאני קצת הכרחתי את עצמי לשכוח מה סדר ההתפתחות שהוא היה אמור להיות בו כרגע, וזה גם אומר שאני קצת הדחקתי בתוך עצמי מה רוני עשתה בשלב הזה. ויש לעתים מצבים שבהם הכל עולה, בעיקר אציין את השנה האזרחית, שבה העץ המקושט עומד על הרצפה וזה משגע אותי, כי אמור להיות לי תינוק זוחל ועומד, והעץ אמור לעמוד גבוה גבוה... משתדלת גם את התחושה הזו לדחוף לבוידעם.
ואם כבר אני מתמסרת לדמיון, אני לא יודעת מה לדמיין. טיפול בתינוק בן כמעט שנה - קלי קלות, דמיוני מפליג ללא בעיה. השילוב שלו ושל רוני, סדר יום בו אנחנו מטופלים בשני ילדים ולא באחת - זה נעלם ממני. לא מסוגלת לתאר את זה. זה מה שמסמל את אי הפיכתי לאמא לשניים - שאני עדיין לא מסוגלת לדמיין לעצמי מה זה לעמוד בין שני ילדים שדורשים אותי, ולבחור למי לגשת ראשון.
איך הייתי היום מבחינה אישית - בחופשת לידה, בלאט! יותר מדי עייפה ועסוקה בילדים מכדי לכעוס ולהתנצח עם בן זוגי, עוד יותר תלויה בו כלכלית וביצועית מכדי להעז לחשוב על פרידה, ומשהו אחד בוודאי היה דומה - לא הייתי מתכננת עוד הריון, אז ועכשיו כאחד... מבחינה מקצועית גם ככל הנראה לא היה לי את הראש והיכולת הכלכלית לעשות את השינויים שאני מתכננת כרגע (וזה אולי לטובה).
מה השתנה בי? הכל וכלום. מצד אחד האופי האופטימי והשמח שלי חזר, אני ממשיכה לחייך ולהתבדח, ולבלות, ולהתעניין בבגדים ובילויים והופעות, וסקס, ומוסיקה, ואני לא יודעת מה עוד... מצד שני יש לי הרבה פחות סבלנות לצרות של אחרים, בעיקר בקריאה וסרטים - לא קוראת יותר לא רומנים ולא פרוזה, רק מדע בדיוני, ספרים על צרות לא אמיתיות. גם בחיים הסבלנות ליללות של אחרים פחתה. כועסת מהר יותר, ולא טורחת להסתיר. בעבודה, בבית, בכל מקום, נמאס לי להיות נחמדה למי שלא מגיע לו. וכמה שלא הערצתי את רוני לפני, כמה שלא שמתי את צרכיה לפני שלי - עכשיו זה צורב יותר, זה בולט יותר, התחושה שקודם כל אני אמא לרוני, ורק אחר כך אדונית לעצמי...
והילד לאחר האובדן... אוי זה המקום ההכי כואב כרגע. לפני חודש שמתי התקן. ועכשיו אני מגלה לבד עם עצמי, כמה שכל ההתמודדות שלי עם האובדן היתה מבוססת על זה שבפברואר תגמר שנת האבל שהחלטנו עליה, ובפברואר אני מתחילה הריון חדש. עכשיו, לאור הזוגיות בינינו, זה נדחה לתקופה בלתי מוגבלת, ואני לומדת לשקם את עצמי מחדש, ללא הנחמה של ילד לאחר אובדן. ושוב, זה כל כך מתקשר לי לזה שאם היו לי כרגע שני ילדים לא היה לנו זמן וכח לריב כל כך...
 
למעלה