מה הופך ספר ילדים לטוב
מאת: עטרה אופק
ספר ילדים טוב אמור גם להעצים את הילד, לתת לו לגיטימציה ותקווה, אבל לא כל אדם כותב ניחן בהלך רוח נדיב כזה כלפי ילדים — בעיקר אם הוא גורר מאז ילדותו איזה עניין לא פתור, המבקש למצוא לו ביטוי בכתב.
הסימנים
כמי שכותבת על ספרי ילדים כבר עשרות שנים בבמות שונות, וכעת בבלוג שלי, "המתלהבת", אני מקבלת מהוצאות לאור באופן סדיר ערמות של ספרי ילדים חדשים לסקירה, לכל הגילים. ובהיותי גם עורכת ומלווה של תהליכי כתיבה, מגיעים אליי לא מעט סיפורי ילדים מכּותבים המעוניינים בחוות דעתי עליהם, ואם זו חיובית — באופציה לעריכתם. אז לפי מה אני קובעת אם ספר ילדים הוא טוב? ואיך אני מחליטה אם כתב יד לסיפור ילדים ראוי לפרסום?
קודם כל, ההתרגשות. אם סיפור ילדים מרגש אותי, עוצר את נשימתי לרגע, סימן שיש בו משהו מקורי ומיוחד, ומיד מתחשק לי לספר עליו לכל העולם. דומני שזה הקריטריון העיקרי לאיכותה של אומנות בכלל, מכל הסוגים: כשיצירה מצליחה להפתיע אותנו, להקפיץ לנו את הדופק, כך שלא נהיה בדיוק אותו אדם לפני ואחרי שחווינו אותה, סימן שהיא מוצלחת. ובניגוד לאומנות למבוגרים, שמותר לה (ואף רצוי) לא רק לגרום הנאה אלא גם להרגיז אותנו, לזעזע, להפחיד, להעציב — הרי ספרות ילדים היא שונה, לדעתי, בהיותה שער הכניסה של הנפש הצעירה אל עולם הספרות. לכן יש להציב בשער הזה מסננת צפופה, שתקפיד היטב על התכנים המבקשים להיכנס אליו, תוודא שיהיה מסקרן ומזמין ופתוח אל כל האוצרות הנפלאים שיש לספרות להציע, ובעיקר — לבל ייסגר.
גדלתי בבית שמרבית קירותיו היו מרופדים בספרי ילדים, ממסד עד טפחות. אבא שלי, הסופר והחוקר אוריאל אופק ז"ל, שקד בילדותי על הדוקטורט שלו בספרות ילדים ורצה לדעת מה ילדים אוהבים לקרוא, וממילא כבר היה לו אוסף עצום של מיטב הספרות המקומית והמתורגמת; לפיכך פתחה אימא שלי ז"ל, אישה מעשית וחובבת ספרות מושבעת, ספרייה לילדים בביתנו בנוף־ים — "הספרייה של בינה", קראו לה ילדי השכונה, שהיו באים אלינו להחליף ספרים פעמיים בשבוע דרך החלון הגדול, הפונה לרחוב. וכך גדלתי, תולעת ספרים קטנה בחנות ממתקים ספרותית, עם גישה חופשית לכל המדפים העמוסים, ולמיטב זכרוני קראתי את כולם, לפחות פעם אחת.
באותם ימים נטולי מסכים, ספרים היו השער החופשי היחיד אל חיים אחרים, אל עולמות חדשים שיכולת לברוא בדמיונך בכל רגע פנוי בעזרת הסופר או הסופרת, ולא היה דבר שאהבתי לעשות יותר מלשכב באיזו פינה מבודדת ולשקוע בספר. אם היה לי מה לקרוא, מעולם לא הרגשתי בדידות. ואם לא היה לי מה לקרוא? זה לא קרה. תמיד היה לי מה לקרוא, ובספרים היה מותר הכול. עד היום אין קריאה שמסבה לי אושר גדול יותר מספר ילדים נהדר, ועוד יותר מכך — אם הוצע לי לתרגם אותו. ואגב, כשאני מתרגמת ספר לילדים שקוראים בעצמם, אני מעדיפה לקרוא אותו תוך כדי עבודה. לכן, כשמציעים לי ספר ארוך לתרגום, אני מחליטה כבר בעמודים הראשונים אם ארצה להתפנות לכבודו משאר עיסוקיי, והסימן שלי הוא פשוט: ככל שיש בי רצון עז להמשיך לדפדף.
לשמחתי, ברבים מהספרים שאני מתרגמת יוצא לי להתרגש, להתפרץ בצחוק ולפעמים אפילו להזיל דמעה תוך כדי עבודה. לפני שנתיים, למשל, כשקיבלתי לתרגום את "ארץ שאגות" (ג'ני מקלכלן, סיגליות 2023), עוד לא ממש הבנתי איזה אוצר נפל לידי, עד שהתחלתי להרגיש שהלב שלי הולם חזק מהרגיל מפרק לפרק — ובדיעבד, זה אכן אחד מספרי הילדים הכי טובים שתרגמתי. בספרים כאלה, כמו בספרי מבוגרים, המבחן העיקרי לאיכותו של הספר הוא אם הוא ממשיך לסקרן עד העמוד האחרון, אם קשה להפסיק לקרוא אותו, אם מתגעגעים אליו בין קריאה לקריאה. או כמו שאמר ידידי הצייר אריה אקשטיין ז"ל מראש פינה: "איך יודעים שספר הוא טוב? כשכל הזמן רוצים להפוך עוד דף". ועל כך עוד ארחיב בהמשך.
בספרים לפעוטות, לעומת זאת, הקריטריון החשוב ביותר בעיניי הוא השפה: שפת הספר חייבת לענג את האוזן ואת הלב. היא לא מוכרחה להיות פשוטה מאוד, שהרי בעברית אפשר להבין כמעט הכול מתוך ההקשר — אבל היא חייבת להיות חיננית ומענגת, שהרי הספר נקרא בקול מול אוזניים רכות, וצריך שיהיה תענוג להקשיב לו שוב ושוב, פעם אחר פעם. כתיבה לגיל הרך צריכה להיות לטעמי כמו שירה: שלא תהיה בספר אף מילה מיותרת, שכל מילה תהיה נחוצה, כל מילה במקומה. ואם הספר מחורז, אדרבא ואדרבא: החריזה חייבת להיות מקצועית, ולא פחות ממושלמת — כזאת שמקפידה על משקל, קצב וחן — מפני שכך היא עוזרת לפתח בגיל הרך מודעות פונולוגית (לצלילים שמרכיבים את המילה), החשובה כל כך לתפקוד השפתי ולאינטליגנציה הלשונית בגילאים הללו.
כשילדים נחשפים לסיפור מחורז היטב, הם קולטים איזה כוח אדיר יש למילים. הם מבינים איזו חשיבות עצומה יש לסדר המלים, לפונטיקה ולסימני הפיסוק; הם מבינים שמילים יוצרות מוזיקה, שמי שכתב את הסיפור הוא כמו מלחין של מנגינה פלאית, שכל קורא שומע ומבין אותה קצת אחרת. אין לתאר מה חריזה טובה וחכמה עושה למוח הקטן והרך שמאזין לה, ואין לתאר איזה נזק חריזה בינונית ומטה עלולה לגרום לחוש הלשוני־מוזיקלי שלו, שלא לומר לקריטריונים האומנותיים שלו בעתיד. לפעמים מתחשק לי שיחוקקו חוק נגד חריזה לא מקצועית בספרי ילדים — בעיקר כשמגיע אליי ספר מחורז משובח, שהתרגום קלקל אותו כליל.
לא מזמן נתקלתי בספר מתורגם שנראה יפהפה, עם כותרת מסקרנת וציורים נהדרים, אבל כשפתחתי אותו, חשכו עיניי. החרוזים עצמם אמנם טובים, כלומר סופי השורות מתחרזים אלה עם אלה, אבל איפה המשקל, היכן הקצב, איֵה החן? בחלק מהבתים המשפטים ארוכים ומסורבלים ובחלקם הם קצרים, המילים מתנגשות זו בזו ומלאות כל כך בעיצורים ח' וכ' (רפה), שהטקסט נשמע כמו חצץ, ופשוט לא כיף להקריא אותו בקול. חיפשתי ומצאתי את הספר המקורי ביוטיוב, שם מקריא אותו קריין — איזה הבדל! החרוזים באנגלית מתגלגלים על הלשון, שופעי חן ונועם, במקצב אחיד ומקסים לכל אורך הספר — ממש ליגה אחרת, ללא כל השוואה! וכמה תשומת לב ואהבה הושקעו בצורתו ובהפקתו של הספר המתורגם, וכמה חוסר הבנה ספרותי בטיפול בטקסט העברי! הרי זו בכייה לדורות.
זה באשר לשפה. ומה עם התוכן? לעתים קרובות מגיעים אליי כתבי יד של כותבים שניכר כי בוער בהם דחף אמיתי להתבטא, ונדמה להם שקל יותר לעשות זאת בספר ילדים; אבל זו שגיאה, כי ממש לא פשוט לכתוב לקטנטנים. מיריק שניר (שספריה לפעוטות הם מופתיים) אמרה על זה פעם שאף כי רבים חושבים שאין קל מכּתיבה לגיל הרך, יוצרים דגולים שעסקו בה — ביאליק, לאה גולדברג, קדיה מולודובסקי, מרים ילן שטקליס — סברו אחרת. לדעתם זוהי הכתיבה האתגרית ביותר עבור סופר, כי הוא צריך לספק שני נמענים שונים כל כך זה מזה בעת ובעונה אחת: לשמור בו בזמן על קשב ועניין של ילד פעוט, עתיר אנרגיה וסקרנות, ושל הורה חרד ומתוסכל. הוא צריך להגיד, באוצר מילים ומושגים מוגבל, אמירה משמעותית ומרתקת, בתוכן ובצורה, בשביל שניהם: הילד והמבוגר. ספרות ילדים אומנותית ראויה עוזרת לילדים ומבוגרים להבין טוב יותר זה את זה.
בספר ילדים שהוא מעשה אמנותי יש כמעט תמיד רובד גלוי ורובד נסתר, בשאיפה ששני הרבדים יצליחו לגעת בקוראיו — הקטנים והגדולים כאחד. הודות לריחוק או להזרה שהספרות מאפשרת, המפגש עם רגשות חזקים, גם אם הם קשים, מעניק לקוראים צעירים הזדמנות להכיר את רגשותיהם שלהם, לתת להם שם, להכיל אותם. זה לא יקרה, או יקרה בצורה עקומה ומזיקה, כשהכתיבה תפורה בתפרים גסים מדי, או כשהעלילה מתפתחת בצורה לא מנומקת. וככל שהרובד הסמוי בספר נוגע באמת יותר נצחית ועמוקה (כמו קשרי משפחה, חברות ואהבה) כך הספר טוב יותר ושורד לאורך שנים רבות יותר.
ספר ילדים טוב אמור גם להעצים את הילד, לתת לו לגיטימציה ותקווה, אבל לא כל אדם כותב ניחן בהלך רוח נדיב כזה כלפי ילדים — בעיקר אם הוא גורר מאז ילדותו איזה עניין לא פתור, המבקש למצוא לו ביטוי בכתב. לפיכך לא מעט הורים או סבים לפעוטות, שהתברכו בכישרון כתיבה, מנסים את כוחם בכתיבת ספר לטף, ומה שיוצא לא תמיד מתאים לקהל היעד. לעתים מדובר בסיפור שמשהו בו לא בדיוק פתור, או אפלולי ומבלבל מדי לילדים, ולעתים אלה הגיגים אבסטרקטיים שאין להם מה לתרום לעולמו של הילד, ובעצם הם מעין שירה למבוגרים (טובה יותר או פחות) — טקסטים קצרים וליריים, בעברית קלה, ללא ארוטיקה ואלימות, אבל לא כאלה שבאמת פותחים לילד חלון מואר אל העולם. במילים אחרות, ספר ראוי לילדים אמור לעזור להם להתבונן בעולם בלי מורא ופחד, ולא להפך, חלילה.
קחו למשל ספר ילדים מתורגם שיצא בהוצאה מכובדת, "טיפ טיפה אמיץ": הגיבור הוא יצור חמוד, טוב לב וחובב בית, שאוהב לאפות עוגיות ולטפח עציצים, אבל חברתו הנועזת ושוחרת ההרפתקאות רוצה שיצטרף אליה למסעותיה המסוכנים וכועסת עליו מאוד כשהוא מסרב; במילים אחרות, היא לא מקבלת אותו כפי שהוא. כשהגיבור מבין שעליו להתאמץ כדי למצוא חן בעיני חברתו, הוא מעז לצאת מהבית וכמעט מקפח את חייו כשהוא מציל אותה מסכָּנה, ואז — הידד! היא כבר לא כועסת עליו וכולם שמחים, והסוף כאילו טוב. האומנם? ובכן לא, זה לא סוף טוב. ואיזו מין חברות זאת, כשהאחד לא מקבל את האחר אלא בתנאי שישתנה וידמה לו? קבלו טיפ שימושי: כל סיפור ילדים שבו מישהו צריך להקריב את עצמיותו למען האחר, כל סיפור שמתרחש בו עוול ללא תיקון, שאין בו אהבה ופתיחות לב, ובעיקר כשהסוף אינו מציע נחמה אמיתית — אינו מתאים לדעתי לילדים מתחת לגיל שבע. מעל גיל זה ילדים כבר מסוגלים לדעתי להכיל חוסר צדק — בתקווה שיש להם עם מי לדבר על כך, כדי שיעזרו להם להבין שלא כך העולם אמור להתנהל.
ומה עם ספרי נוער? לכאורה, אלה אינם אמורים להיות שונים מדי מספרי מבוגרים, פרט לעובדה שגיבוריהם הם בני נוער, ולרוב גם לא יהיה בהם יותר מדי סקס, אם בכלל. אלה שאני מתחברת אליהם עוסקים פחות בעולם החיצוני של הגיבורים, בסביבתם ובשגרת היומיום שלהם, ויותר (עדיף: בעיקר) בחיי הנפש שלהם, במה שקורה להם בראש, בלב, בדמיון. כי מה שמתרחש בחיי הנפש של בני הנעורים הוא חזק, מתוק, נקי ומלהיב בעיניי הרבה יותר מאשר אצל המבוגרים, בעיקר כשהעלילה כרוכה בדמיון ובקסם. ומאחר שנפשם של גיבורי הספרים עדיין זכה ותמימה, לפחות יחסית, הרי שגם אם ילדותם קשה ועצובה, הם עדיין מלאי אמונה בטוב, ולכן אפשר לשייט איתם בביטחון לאורך העלילה, כאילו היינו ילדים בעצמנו; וככל שהכתיבה טובה יותר, כך קל יותר להזדהות עם הגיבורים.
ומהי כתיבה טובה לנוער? כאן מילת הקסם היא אמינות, בעיקר כשהסיפור מסופר בגוף ראשון. הרי בין סופרים לקוראים יש הסכם בלתי כתוב: הם מצדם מציעים לנו עלילה סוחפת — ואנו מצידנו אמורים לשכוח שמדובר בפיקציה, ולהרשות לעצמנו להאמין לה עד כדי כך שנזדהה ונתרגש בגללה; ואם העלילה מסופרת מפי נער או נערה, אנחנו אמורים לשכוח גם שהכותב הוא אדם מבוגר. וכאן טמון המוקש: הרי קהל היעד הזה הכי רגיש לזיופים, הכי לא מאמין למבוגרים, בוודאי לא למי שמתחזה לדבר אליהם בגוף ראשון כשווה אל שווים, בגובה העיניים, כשלמעשה הוא או היא בגובה אחר, שלא לומר מִדור אחר. רק סופרי ילדים מעטים בארץ מצליחים לדלג מעל המשוכה הזאת. אחרת, עם כל הכוונות הטובות וכישרון הכתיבה הנחמד, הקול הבוגר צף ומהדהד בין השורות ומספר לנו מה הגיבור/ה חושב/ת — ואילו הקוראת (אני לפחות) מרגישה שזה לא באמת, אלא מה שנדמה לסופרים שאמור לעבור לגיבור/ה שלהם בראש. בעיניי זה מחבל בחוויית הקריאה, כי ההסכם מופר: אם לא נצליח להאמין לכתיבה, הספר לא יצליח לסחוף אותנו, ובוודאי לא לרגש.
המשך בתגובה