אומנות לחימה ללא מגע כשמו כן הוא. אין מגע בין
אנשים שמתאמנים ביחד. יש אומנויות שלמות שזה ממש ללא מגע, כגון קיודו (אומנות הקשת) או יאידו (אומנות שליפת החרב), ואולי אפשר לכלול גם את אימוני הסיף והקנדו (אין מגע גוף, אלא רק מגע של נשק בגוף או בשריון). יש גם אומנויות שהן בעיקרון עם מגע, אבל במקומות מסויימים מגבילים את התירגול לחלקים של האומנות שהם בלי מגע, כלומר לקאטות של יחידים, או שמים דגש רב דווקא על חלקים אלה. זה נפוץ במיוחד בטאי צ'י, קראטה וטאקוואנדו. לגבי אומנויות חיצוניות ופנימיות, לדעתי זה סתם סטריאוטיפ שמטרתו פוליטית. יש איזה סיפור שכשמסתובבים אנתרופולוגים באפריקה, תמיד כל שבט שמדברים איתו יגיד על השבט השני שהם קניבלים. אותו דבר אומנויות פנימיות וחיצוניות. תמיד האומנות השנייה שאנחנו בתחרות איתה היא חיצונית. אני חושבת שאומנות חיצונית אמורה לעבוד יותר בעזרת כוח, זריזות ופרמטרים גופניים, ואילו אומנות פנימית אמורה לעבוד יותר עם ריכוז, אנרגיות ומאפיינים מנטאליים. לא חושבת שזה פרמטר שבאמת מאפיין אומנות אמיתית כלשהי.