אין מה לקרוא בשום מקום
הדבר פשוט בתכלית הפשטות ובהיר בתכלית הבהירות. המלה העברית (ללא אותיות השמוש) מורכבת משורש וכינויי גוף (או סמני זהות) --- וזה עיקר הדקדוק העברי. בפועל כינויי הגוף מיחסים את הפעולה לגופים הפועלים, ובשם כינויי הגוף עומדים עבור הדבר עצמו. כינויי הגוף הפנימיים הם לעולם התנועות אִי (היא), אוּ (הוא) ללא הבדל מין ומספר. אני בעצם חושב שכל התנועות למעט A הן כינויי גוף, אבל זה לא לעכשיו. כינויי הגוף שמחוץ לאותיות השרש יכולים להיות קיצורים וכיווצים עיצוריים של כינויי הגוף הנפרדים, בתוספת כמה כינויי גוף שאבד עליהם הכלח. למשל שוּלח = ש-הוּא-לח עם כינוי הגוף "הוא" עבור הגוף המיוחס לפעולה שלח, שבוּר = שב-הוּא-ר עם כינוי הגוף "הוא" עבור הגוף הנמצא במצב שבר, קטין = קט-היא-ן עם כינוי הגוף "היא" עבור הגוף הנמצא במצב קטן, דתי = דת-היא עם כינוי הגוף "היא" עבור נושא התכונה (אבל ידי = יד-היא יכול להיות היד שלי). אם האות ת במלה מחבת איננה שרשית אז היא כינוי הגוף -את עבור הדבר עצמו. כמובן שמלה עברית יכולה להכיל גבוב של כינויי גוף: דתי =דת-היא, דתית =דת-היא-את, דתיוּת = דת-היא-הוא-את, וכולי.