מה דעתכן
מה קורה לי?
אחרי שאמא שלי נפטרה, הייתי מאוד בתוך החוויה של האובדן. תפקדתי למופת - אני הבכורה (הייתי אז בת 14.5), וזה לא שהיו לי יותר מדי ברירות. אבל עדיין, בכיתי כשבכיתי, כאבתי והתגעגעתי. הכל היה מוחשי יותר: גם התחושות וגם דמותה של אמי.
אבל הזמן עבר. עברנו דירה לעיר אחרת 7 חודשים אחרי שאמא שלי נפטרה. אבא שלי התחתן שוב עוד לפני שתמה שנת האבל. אני התחלתי ללמוד במקום חדש. הכל שידר ודחף: הלאה, הלאה, להמשיך - ובאופן סמוי: ולא להביט לאחור.
שקעתי במרץ בלימודים, טבעתי בהדרכה - לא הרגשתי. לא הבטתי פנימה. אם לפני המעבר עוד הייתי מנהלת "שיחות" כתובות עם אמא שלי, אחרי המעבר כאילו שכחתי ממנה. הייתי חייבת להמשיך לתפקד, לחיות - אסור היה לי להתעסק בזה.
כמובן, לא לעולם חוסן. באמצע כיתה י"א זה התפוצץ. במשך כמה ימים - מהנוראיים בחיי, כולל הימים שסביב פטירת אמי - הייתי בסערת רגשות, הסתובבתי בעיניים אדומות ונפוחות מדמעות. אחרי שיחה עם אבא שלי, החלטתי לפנות לטיפול, שאני מקבלת עד היום.
ושוב אני מתפקדת כרגיל, ומה שקשור להתנהלות שלי סביב מות אמי והזיכרון שלה נכנס אצלי ל"תיקייה" שמכונה "עניין אמא". הפרדה מוחלטת.
אני מרגישה ששלב ה"הדחקה" שלי מחק את אמא שלי ממני. מחק את הסוג-של-קשר שעוד היה לי איתה. אני לא זוכרת אותה, לא זוכרת מקרים שקרו איתה, לא זוכרת את החיים במחיצתה.
אני שואלת את עצמי: אני רוצה בכלל לזכור? מיהי האישה הזאת שפעם הייתה אמא שלי? אוקיי, אז פעם הייתה לי אמא. זהו, נגמר, היא מתה, אין לי כל קשר אליה: למה שאני אשקיע אנרגיות נפשיות בניסיון להיזכר, או בלהצטער על היעדר הזיכרון? אולי עדיף ככה, בלי כאבים ובלי זכרונות?
(ומצד שני, אני מוסיפה בשקט, אם אין כל קשר, למה אני מרגישה כאב עמום כשאני מדברת על היעדר הזיכרון ממנה? למה משהו מתחת לפני השטח תמיד חסר?)
האם הזכרונות האבודים ישובו? האם אי פעם אני ארגיש קשר אליה? ומה אני יכולה לעשות בקשר לזה?
מה קורה לי?
אחרי שאמא שלי נפטרה, הייתי מאוד בתוך החוויה של האובדן. תפקדתי למופת - אני הבכורה (הייתי אז בת 14.5), וזה לא שהיו לי יותר מדי ברירות. אבל עדיין, בכיתי כשבכיתי, כאבתי והתגעגעתי. הכל היה מוחשי יותר: גם התחושות וגם דמותה של אמי.
אבל הזמן עבר. עברנו דירה לעיר אחרת 7 חודשים אחרי שאמא שלי נפטרה. אבא שלי התחתן שוב עוד לפני שתמה שנת האבל. אני התחלתי ללמוד במקום חדש. הכל שידר ודחף: הלאה, הלאה, להמשיך - ובאופן סמוי: ולא להביט לאחור.
שקעתי במרץ בלימודים, טבעתי בהדרכה - לא הרגשתי. לא הבטתי פנימה. אם לפני המעבר עוד הייתי מנהלת "שיחות" כתובות עם אמא שלי, אחרי המעבר כאילו שכחתי ממנה. הייתי חייבת להמשיך לתפקד, לחיות - אסור היה לי להתעסק בזה.
כמובן, לא לעולם חוסן. באמצע כיתה י"א זה התפוצץ. במשך כמה ימים - מהנוראיים בחיי, כולל הימים שסביב פטירת אמי - הייתי בסערת רגשות, הסתובבתי בעיניים אדומות ונפוחות מדמעות. אחרי שיחה עם אבא שלי, החלטתי לפנות לטיפול, שאני מקבלת עד היום.
ושוב אני מתפקדת כרגיל, ומה שקשור להתנהלות שלי סביב מות אמי והזיכרון שלה נכנס אצלי ל"תיקייה" שמכונה "עניין אמא". הפרדה מוחלטת.
אני מרגישה ששלב ה"הדחקה" שלי מחק את אמא שלי ממני. מחק את הסוג-של-קשר שעוד היה לי איתה. אני לא זוכרת אותה, לא זוכרת מקרים שקרו איתה, לא זוכרת את החיים במחיצתה.
אני שואלת את עצמי: אני רוצה בכלל לזכור? מיהי האישה הזאת שפעם הייתה אמא שלי? אוקיי, אז פעם הייתה לי אמא. זהו, נגמר, היא מתה, אין לי כל קשר אליה: למה שאני אשקיע אנרגיות נפשיות בניסיון להיזכר, או בלהצטער על היעדר הזיכרון? אולי עדיף ככה, בלי כאבים ובלי זכרונות?
(ומצד שני, אני מוסיפה בשקט, אם אין כל קשר, למה אני מרגישה כאב עמום כשאני מדברת על היעדר הזיכרון ממנה? למה משהו מתחת לפני השטח תמיד חסר?)
האם הזכרונות האבודים ישובו? האם אי פעם אני ארגיש קשר אליה? ומה אני יכולה לעשות בקשר לזה?
