מה דעתכן על...

[אמרילי1]

מה דעתכן על...

כל אלה שמפרסמים שהבריאו מפיברו

יש אחת ששכחתי את שמה שפירסמה שהבריאה מפיברו- וכלתי והבן שלי הפנו אותי אל האתר שלה.
היא כותבת שעם עבודה מנטלית, דמיון ויצירה היא הבריאה ומפרסמת עצמה כמטפלת לחולות אחרות.


האם אנשים כאלו עושים לנו שירות טוב או שירות דב?????

באיזה אור זה מאיר את אלו שלא מצליחים לשפר את מצבם?

והאם זה מקבע את החולים ככאלה ש"רוצים להיות חולים" ולא עושים מספיק על מנת להבריא?

אם יתפתח כאן דיון אכתוב את דעתי בנושא.

 

[כלנית חיננית]

באופן אישי לגמרי

אני לא מאמינה..
אם למישהי באמת היה פיברו והיא באמת הצליחה להירפא אז אני מאמינה שזה היה מתפרסם באיזה כתב עת רפואי מכובד ושאנשי טיפול שונים היו מפרסמים את זה ומטפלים בשיטות הללו.
יש מחקר לא קטן בנושא הפיברו (למרות שעדיין לא מספיק), ויש לא מעט אנשים שחולים בתסמונת הזו ורופאים רבים שוברים את הראש בניסיון למצוא איזושהיא תשובה לכל החולים והחולות שמגיעים אליהם עם הבעיה הזו.
איכשהו, כל עוד לכל ג'וק אי-שם יש איזו שיטה אחרת, וכל אחד טוען שנרפא בצורה אחרת, גם אם הוא נשבע על הצורה הזו בספר התורה, באמא שלו ובמזוזה, אני לא משתכנעת.
יותר מזה - איכשהו כל הנרפאים האלה פתאום מציעים את שירותיהם במחיר מטורף, ובדרך כלל זה גם מספר רב של טיפולים עד שתהיה הטבה, כביכול. והם כמובן, לא מתחייבים לשומדבר, ויוצא שחולי פיברו, שהם פעמים רבות אנשים שלא עובדים, כי המחלה "גומרת" אותם, משקיעים המון כסף שאין להם בהבטחות שווא, סתם כדי להפוך עוד אבן, כביכול, בדרך אל האושר. ולא יודעת, לי זה נשמע שרלטני למדי. במיוחד כשהם היחידים שיודעים בדיוק איך ומה לעשות.

אני חושבת שאני עושה מספיק כדי להבריא, או, למצער, לחיות בצורה האופטימלית עבורי. אני ממש מאושרת שאני לא רצה אחרי כל רופא אליל ואחרי כל "מתרפא" זב חוטם.. אני חושבת שהייתי מתיאשת מהר מאוד אם הייתי חיה כך את חיי.

אז נכון, זה אומר קבלה של המחלה. קבלה של העובדה שאני חיה איתה מכאן וכנראה אל הנצח. so what? אפשר לחיות עם זה. כולנו הוכחה חיה לכך. ותודה לאל אני חיה בסדר גמור (נכון, ויתרתי על כמה חלומות בדרך, ונכון, הייתי שמחה לעבוד במשהו אחר ולהרוויח פי שניים או שלושה ממה שאני מרוויחה) ואין לי על מה להצטער.

לא בהקשר הזה לפחות.

 

[Sigal H]

פיברו היא תסמונת מתעתעת

עם כל טווח התסמינים וקשת העוצמות, אפשרי שהיא למעשה "מטרייה" לכמה דברים שונים שבהיעדר רזולוציית אבחנה והפרדה אוספים את הכלל וקוראים לו בשם פיברומיאלגיה. לכן כשמישהו מספר שהחלים מפיברומיאלגיה בזכות כך וכך, ומישהו אחר מספר שהחלים בדרך כזו וכזו, זה לגיטימי והגיוני בעיניי. אשריהם, אני בכנות שמחה בשמחתם (אלא אם הם נהיים מיסיונריים ומטיפים, אז הם רק עושים שירות הפוך למטרתם). אבל זה לא בהכרח משליך עליי, למרות שאני מאוד מאוד רוצה.

אני מודעת לכך שהרעיון הזה לוקה בכשל הסקוטי-אמיתי (כל הסקוטים שותים בירה, פלוני לא שותה בירה אז הוא לא סקוטי אמיתי), אבל החלופה היא ערימה של תסכול ואשמה של למה הם כן ואני לא ומה לא בסדר איתי, ואני מעדיפה להפנות את הכוחות האלה למקומות יותר בונים כמו, למשל, לנסות להרגיש יותר טוב בעצמי.

חופן חיוכים,
סיגל

 

[אמרילי1]

שמה ציטוט ממכתב שקיבלתי אתמול מחברה

"אני בסדר גמור אבל רציתי לספר לך שפגשתי אישה אחת שתוך כדי דיבורים היא סיפרה לי שיש לה אחות שיש לה אותה המחלה כמו שלך והיא חוקרת בלי סוף באינטרנט אפשרויות לריפוי ומה אפשר לעשות כדי להקל על כך.
היא אומרת ששתיית חומץ תפוחים עושה נפלאות וגם שחיה במים. היא אמרה לי שהיא יכולה לתת לי את שמה של אחותה ואם את רוצה לכתוב לה או לשאול אותה איזו שאלה היא תענה ברצון. בכלל היא אומרת שחומץ תפוחים עושה נפלאות לעוד הרבה מיקרים."


אז זהו- בכל מקום שאתה מוציא מהפה את המילה פיברומיאלגיה - התגובות הן "פיברו מה?" ואתה מייד רואה איך הגלגלים במוח מתגלגלים...."אה זה בטח רק בראש"....
או שאתה מקבל שלל הצעות של מה לעשות כדי להשתפר- גם מבלי שביקשת.
מקלפי טארוט, הילינג מרחוק וכל מיני ידעונים ומטפלים.


אגב- מישהו שמע על העניין הזה עם חומץ תפוחים???

אני אישית שחושבת שהרצון משפיע, אבל לא בכיוון של הבראה- אלא בכיוון של תפקוד.
לדעתי הרצון והנחישות לתפקד עשויות להשפיע על המצב. וזה סינרגי- כי ככל שאתה מעורה בחיים, נפגש עם אנשים ,חווה חוויות ולא נסגר עם עצמך ועם הסבל שלך, ככה אתה מצליח להשתחרר קצת מהכאבים, לשכוח אותם לכמה זמן.
עיסוק בדברים אחרים זו הסחת -דעת והיא מאד טובה למישהו שסובל פיזית.
אני חושבת שבתקופות שעבדתי יותר הייתי עסוקה בעניינים של אחרים, וזה נתן לי "מנוחה" מהבעיות שלי.
לגבי הבראה- אישית- קשה לי להאמין בכך- ובמיוחד קשה לי לקבל את הגישה שאומרת שאם תאמין שאתה יכול להבריא- זה באמת יקרה.
כי זה מצב שעלול להביא איתו תסכול מאד גדול.
אתה רוצה להאמין, מאמין, וזה לא קורה-
כי לא האמנת מספיק- זה מה שיגידו לך.
אבל מה שאני מאמינה זה שיש דברים שאינם בידינו. ושאנחנו צריכים לשאוף להטיב את מצבנו מתוך ידיעה שיש שיבוש בגוף שלנו, ושבינתיים לא נמצאה לו תרופה שתרפא אותו.
אני מאד מאמינה באנרגיה המרפאה והמיטיבה של היקום.
בשמש, בטבע, בחיות, בחול הים וכו' ואני מאמינה שצריך להיחשף כל יום לאור השמש, ולצאת למקומות שיש בהם טבע, ולנסות להתחבר לאנרגיה הזו.

 

[Sigal H]

יפה אמרת