מה דעתכם?

[עפרה ד]

מה דעתכם?

פגשתי אתמול חברה שלא ראיתי המון זמן. אז כמובן שישר ישבנו לקפה והתעדכנויות, ומה שהיא סיפרה גרם לי לשאול את עצמי שאלה קשה בקשר לאימון, ואשמח לדעתכם. היא השתתפה בסדנה כל שהיא, במהלך הסדנה הכל היה בסדר, לקחה חלק פעיל, היתה אפילו במקום משמעותי ומוביל, אבל מיד אח"כ "התפרקה", כל העבר שלה "צף", הרגישה שהיא חוזרת לתקופות קשות, וברחה. ברחה זאת אומרת עזבה לתקופה מסוימת את הבית, דבר שגרר מחירים כבדים שהילד שלה והיא משלמים עד היום. כמובן שקיים רקע למצב הזה, אבל מארגני הסדנה לא היו ולא יכלו להיות מודעים לרקע הזה. אז, איך יודעים באימון שלא נגיע למצב כזה? שהאנשים שמגיעים אלינו הם באמת עם יכולת להתמודד עם התהליך? את התאוריה אני מכירה, זה לא תהליך טיפולי, אנחנו משקפים ולא מייעצים וכו'. ובכל זאת, מדובר הרי בדיוק במקרה של "קצוות", באדם שהשיקוף או האתגור שלנו אותו יכול להוביל אותו למקומות לא צפויים..הפגישה הזו השאירה אותי מאוד מוטרדת.. אולי בגלל שבדיוק עכשיו פגשתי מתאמנת חדשה שיש לי סימני שאלה בקשר אליה. כל כך הרבה כעס, עלבון והזדקקות יש בה.. החלטתי להתחיל ולראות איך זה הולך, אולי עשיתי טעות? מה דעתכם?

 

[einatgross1]

הטריגר

להופעתם של מחלות נפשיות, יכול להיות בסיטואציות רבות. בשיחה עם חבר, רגע לפני מבחן, בסיטואציה שמזכירה משהו, ועוד. כלומר הפיפס ששובר את גב הגמל, יכול להיות המאמן כמו אלף גירויים אחרים. באם מגיע אדם עם רקע קשה, יתכן ובמהלך אימון, שאלה כלשהי תגרום לו להתפרקות. כך גם שאלה או שיקוף מכל אדם אחר. אירוע כזה יכול להיות מצער ביותר עבור מאמן ומתאמן. בכל אופן, מדוע לדעתך מאמן צריך להרגיש אשם, ואחראי לאירוע כזה?

 

[mikkseria]

אחריות אישית

מנין הבטחון וההגדרה הכל כך בוטחת שמדובר במחלה נפשית,האם כל התפרקות היא מחלת נפש?אם כך יותר ממחצית האוכלוסיה קשורה לקטגוריה זו. נכון שאין לדעת מהו הקטליזטור ששובר את גב הגמל,אלא שבניגוד לסיטואציות חיצוניות שאין עליהם שליטה,למאמן מנוסה רגיש ומחובר יכולה בהחלט להיות אינדיקציה מהו הקצה והגבולות ועד כמה אפשר מותר או נכון לשקף לאדם את מהותו כאשר הוא עדיין לא מוכן לכך, אימון הוא בעקרו של דבר,לפחות מבחינתי ללכת ברגישות עם האדם שאיתו אתה עובד. ולא חייבים בכל מחיר להוביל לתוצאה,זה לא זבנג וגמרנו,איפה תחושת הבטן? ואם עסקינן במהות האדם,בעולם שלי לפחות, זה בהחלט לקחת אחריות לשלמותו ורווחתו האישית של כל אדם באשר הוא

 

[einatgross1]

מחלות נפשיות

הן אכן רצף מסוים, ומצויות בדרגות שונות של חומרה. החומר ממנו עשויות מחלות נפש, הוא החומר ממנו עשוי האדם. במינון מסוים, אלו תכונות נהדרות, ובמינונים אחרים, בתוספת הגדרות תרבותיות, אלו הם מחלות נפש. הומוסקסואליות למשל, בעבר הוגדרה כמחלת נפש, ולפני מספר שנים הוצאה מקטגורית המחלות הנפשיות. רוב האנשים שלומדים אימון, מעלים את שאלת מידת האחריות לשלמות הנפשית של המתאמנ/ת. תפקיד המאמנ/ת הוא גם לנטר את תחושה הרווחה האישית, במהלך האימון. אני מסכימה איתך על כך. בכל אופן, ישנם מאמנים שהחשש מגרימת נזק נפשי הוא כל כך גדול, שהם מהר מדי, לטעמי, ממליצים על החלפת האימון בטיפול פסיכולוגי, או הוספת ביקורים אצל פסיכולוג בנוסף לאימון. לדעתי, לעיתים קרובות מדי, המלצה מסוג זה אינה מקדמת את המטרה שלשמה הגיע אלינו המתאמן, אלא להפך. ופעמים קרובות היא נובעת מסוג ראייה של המאמן, יותר מאשר ממצבו הנפשי של המתאמן. בעוד הדיון בשרשור זה בודק בעיקר מתי כדאי להפנות מתאמנ/ת לטיפול פסיכולוגי, בהחלט ראוי לבדוק גם מתי אין זה נכון להמליץ למתאמן על טיפול פסיכולוגי.

 

[talit2]

תחושות בטן

אני מסכימה שכל דבר יכול להוות טריגר להתפרקות נפשית. רציתי בכל זאת לחזק אצלך, עופרה, את תחושות הבטן שלך (להבדיל מפחד): יש לך סימני שאלה לגבי המתאמנת החדשה שלך. זה בעיני אחד מהסימנים הראשונים שיש לשים לב אליהם. יתכן ויש צורך להמליץ לה על טיפול נפשי בשילוב עם האימון או כצעד הבא שלה ואח"כ אימון. בכל מקרה בעיני, יש לעצור בסימני השאלה ולחקור אותם, גם איתה. אני חושבת שלהתחיל את התהליך איתה יכול להיות צעד משמעותי אם סימני השאלה האלו יונחו על השולחן. לפחות זה מה שעשיתי עם מתאמנת שלי וה"תוצאות", התחושות העמוקות והטלטלות הנפשיות קיבלו מענה רחב. תודה, טל

 

[אבי בכר 2005]

להמשיך בכיוון הנכון

עפרה, אני מציע לך להמשיך את האימון במתכונת הרגילה ולהתמקד במקום שבו אתם נמצאים ולא לדחוף חזק מדי קדימה עד שהעיניין לא יהיה בהיר מבחינתך. בזמן הזה תנסי לברר עם עצמך או עם מאמן אחר מה מטריד אותך, ותרשי לי להציע כיוון, המקרה ששמעת אינו מטריד אותך וודאי כי הוא כבר קרה, משהו אחר מטריד אותך, גם זה שהמאומנת שלך "תתפרק" לא מטריד אותך כי זה רק עיניין עובדתי, תעשי התבוננות ולכי הכי רחוק אל תוך המקום הזה שמטריד אותך , שם נמצאת התשובה שלך. שתפי את המאומנת רק כשתהי בטוחה, בזמן האימון הביטחון שלה נמצא אצליך עוד הצעה שתוכלי לשקול היא להתבונן עוד פעם על המשפט האחרון שלך "בדיוק עכשיו פגשתי מתאמנת חדשה שיש לי סימני שאלה בקשר אליה. כל כך הרבה כעס, עלבון והזדקקות יש בה.. החלטתי להתחיל ולראות איך זה הולך, אולי עשיתי טעות? מה דעתכם?" אני מברך אותך שתגיעי לתשובה הנכונה ותעשי את הדבר הנכון

 

[tlingit]

אני מסכימה עם טל

לגבי המתאמנת החדשה, בירור סימני השאלה שעלו אצלך, ובדיקת נושא הפניה לטיפול, נראים לי הדבר הראשון. ובאופן כללי, כל בירור שעושים עם אדם אחר שהוא בגוון יותר אישי עלול להציף או להיות טריגר לזכרונות, תחושות או בעיות שעד אותו רגע נשמרו מפני התבוננות ישירה. כמאמנים צריך להביא את זה בחשבון, ואם זה קורה, לעזור למתאמן - לפעמים ממש מילולית - להירגע, להתייצב (באופן נקודתי), וזו הופכת לנקודת החלטה אם להמשיך את האימון או להפסיקו ואם לפנות לטיפול מעמיק יותר או שלמתאמן יש משאבים להתמודד כמובן תלוי בנסיבות הספציפיות של אותו מקרה.

 

[עפרה ד]

תודה לכולכם על התשובות..

אכן, ברור לי שצריך להציף את סימני השאלה, להבהיר היטב את מהות האימון, ולהחליט יחד איתה האם זהו הדבר הנכון כרגע. שוב, תודה.