מה דעתכם?

[עומר בריגר]

מה דעתכם?

"מר אל ברא את הכל, נכון?" לא היה טעם לומר כי, בעצם, אינני יודע. "כן", עניתי. "אפילו את הבוץ והכוכבים והחיות והאנשים והעצים והכל, והראשנים?" "כן" אמרתי, "הוא ברא הכל" "ומר אל אוהב אותנו באמת?" "בטח" אמרתי, "הוא אוהב את כולם" "אה", אמרה היא, "אם ככה, למה הוא מרשה ליצורים שלו להיפצע ולמות?" קולה היה נשמע כאילו חשה שהפרה ברית מקודשת, אבל השאלה טרדה אותה והיתה חייבת להישאל. "לא יודע" עניתי, "יש הרבה דברים הקשורים באלוהים שאנחנו לא יודעים". "אם ככה" המשיכה, "אם יש הרבה דברים על מר אל שאנחנו לא יודעים, איך אנחנו יודעים שהוא אוהב אותנו?" (מתוך "מר אל, כאן אנה", של פין. ממליצה לקרוא!)

 

[מממאיה35]

יש הרבה דברים שהוא לא יודע

ויש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים.. זה מזכיר לי, השבוע שמעתי ברדיו דיבור על פרשת השבוע (עניין שליחת המרגלים). אז למה בעצם הוא ביקש לשלוח את המרגלים לאסוף מודיעין, מה הוא לא יודע? אני היתי שמחה להוריד את המשפט הזה ל"ארציות" ולנסות לחשוב איך אנחנו יודעים שאנשים קרובים לנו, חשובים לנו, אוהבים אותנו.. זה מה שחשוב לי בחיים, זה מה שמזין אותי, זה מה שנותן אנרגיות.. ואת זה, אני חושבת שיש המון דרכים לדעת.. לא צריך להיות אלוהים בשביל לדעת שאוהבים אותנו..

אבל האמת, שהכי נכון להגיד, שיש דברים נסתרים. טוב שאנחנו לא יודעים את הכל. ככה יש סיבה להמשיך להסתקרן ולגלות ולשאול. אני טיפה חולה, מצטערת אם יצאה תגובה מבולבלת, אני לא בפוקוס.. ואגב עומר, שאלת "מה דעתנו".. ומה דעתך את?

 

[עומר בריגר]

דעתי מורכבת

יש לי המון מה להגיד על הפיסקה הזו, אבל אנה היא בת שש וגם אם היא היתה שואלת אותי את השאלות האלה, אני לא יודעת אם זה מה זהייתי בוחרת להגיד לה. 1. מרשה להיפצע ולמות - מה זה למות? זה כמו לעלות כיתה (האמת, זה גם יכול להיות לרדת כיתה...), אם מבינים שזה לא הסוף של הקיום שלנו, אז זה מפסיק להיות כזה נורא שהוא מרשה לנו "למות", לאבד את הגוף הפיסי שלנו ולהחליף אותו באחר... לא נורא. לגבי להיפצע - החיים הם שיעור, ונכון שלא תמיד כיף מה שקורה פה, אבל מהכל אפשר ללמוד. הרבה פעמים, אם לא בכל הפעמים, פציעה באה לצרוח מסר שכבר נלחש, נרמז, נאמר - ואף אחד לא שעה לו. 2. איך אני יודעת שאלוהים אוהב אותי? זו שאלה ענקית. אני אגיד לך את האמת כמו שאני מבינה אותה. עד שנהייתי "רוחנית", אני לא יודעת אם בכלל השם שלי הופיע אי פעם בדואר הנכנס של אלוהים. חייתי את החיים שלי, ולא היה שומדבר מיוחד. אני מתארת לעצמי שאז הוא אהב אותי כמו שרועה אוהב את הכבשים שלו. אבל אז, גם לא הייתי במעמד לעצבן אותו. היום, כשאני מדברת איתו על בסיס יומי, והוא בעצמו נותן לי שיעורים, אני יודעת שהוא אוהב אותי כמו שאבא אוהב את הילד שלו, מפני שאני יודעת שאלוהים הוא בתוך כל הדברים ואני יודעת שאני איתם בהרמוניה. חוצמזה, היום כשאני לא בסדר אני חופשי נתקלת בחרון אפו, אפילו יותר ממה שנתקלתי קודם, כשהיינו ידידים רחוקים. אולי גם זה סימן לאהבה, או לאכפתיות, או להתערבות בהתפתחות. תודה, מאיה, ששאלת אותי. חשבתי שכבר פיענחתי את כל המסר הזה אבל כשהבאתי את זה לכתב עלו לי עוד דברים שלא התעמקתי בהם קודם