אהבתי מאוד!
לעומת ספריו האחרים של א.ב. יהושע שקראתי ("המאהב", "מר מאני", "השיבה מהודו"). מדוע אהבתי: 1. השפה - קולחת, ציורית, הייתי אומרת אפילו "מבושמת" בניחוח של ריחות המגרב בתור הזהב שלו. 2. הנושא - יהדות צפון אפריקה לעומת יהדות אירופה, חרם דרבנו גרשום, ביגמיה. 3. תיאורים חיים, מקסימים וקסומים. אהבתי את הספר כבר בפעם הראשונה שקראתי אותו, ובשנה שעברה למדתי אותו במסגרת קורס בספרות, ואהבתי אותו עוד יותר מפני שגיליתי בו הרבה דברים שלא חשבתי עליהם קודם לכן (מוטיב הכפילות, למשל). כמו כן, המרצה שלי סיפרה איך שמעה מפי א.ב. יהושע בהרצאה שנתן על תהליך כתיבת הספר ועל המחקר האדיר שעשה על התקופה כדי שכל התיאורים יהיו אותנטיים. הוא סיפר, למשל, שהוא עמד בקשר עם פרופסור להיסטוריה המתמחה בימי הביניים, והוא הגיע למצב שהתקשר באישון לילה לאותו פרופסור עם השאלה הגורלית: "מלח! היה להם מלח?!" וכל סופר הרי יודע שפרטים כאלה קטנים הם מהותיים - זה יכול לשנות את מהלך העלילה כולה... קוריוז מעניין נוסף: בספר מופיעים שירים הכתובים כשירת ימי הביניים. אחד המאזינים באותה הרצאה (כולם אנשי ספרות) אמר לא.ב. יהושע שהוא חושב שזה יפה מאוד כיצד הוא (יהושע) הצליח לחבר שירים שאינם "מושלמים" (כלומר - לא תואמים לשירת ימי הביניים המאוחרת) אלא מתאימים בדיוק לאותה תקופה של תחילת שירת ימי הביניים, כאשר המבנה והמשקל לא היו משוכללים לחלוטין. המרצה שלי אמרה שלא היה נראה לה שבדיוק לזה יהושע התכוון, אבל הוא קיבל את המחמאה...