מדובר בענין עקרוני
היהדות היא תפיסת עולם כה סמכותית עד ש"יהודי טוב" מתייחס למתיחת ביקורת על מנהיגיו כמעט כאל כפירה בעיקר. יש איזו הנחת יסוד - בלתי מוכחת בעליל, כמובן - כאילו סמכות תורנית היא בהכרח גם סמכות מוסרית, למרות שאין כל סיבה שכך יהיה. האם קיימת סיבה טובה אחת מדוע רב שהוא גדול בתורה יהיה גם אדם טוב? האם מנהיגים רוחניים מחוסנים בפני השנאה שהיא יצר אנושי בסיסי לגמרי? ואם לא, מדוע לא ניתן לומר זאת בגלוי מבלי לערער כהוא זה על סמכותם ההלכתית?