אני לא כותב בפורמים חשוכים וצרי אופקים אז אגיב בפורום ראוי
יציאה לעבודה היא הליך הגורם יסורים ומחלות להלן רשימה חלקית:
קימה בבוקר לפני שהגוף השלים שעות שינה
בחילה – מהבוס או השותף
חולשה – שקוראים לך, אולי לשימוע, לפני פיטורין.
עצירות – מרוב ישיבה על הכסא או עמידה בעמדת העבודה מבלי יכולת לזוז
דליות – לעובדות/ים בעמידה
לחץ על כלי הדם מרוב מתח
עייפות
תנועה מוגבלת
גם אם התפקיד אן מקום העבודה הקודם היו נוחים איש לא מבטיח כך לגבי מקום העבודה הבא.
העבודה – הורגת!
הפיטורים מייסרים
עזיבת החברים לעבודה אינה קלה
לאור זאת, נשאלת השאלה, מה גורם לנשים וגברים ללכת לעבודה ולעולל זאת לגוף ולנפש
זה נכון שהרוב עושים / עושות זאת מיוזמתן
ונכון שרבים ורבות טוענים שהעבודה דבר נפלא ... אבל את מי מייצגים כאן באמת?,
מנסים לשכנע אותנו שאין העבודה ניצול
טוענים שאין קשר רגשי למקום העבודה
האם זה מוסרי לגרום לנשים וגברים לסבול וללכת לעבוד?
כשאני מפעיל שכל ישר, אני נוטה להאמין שהמניע העיקרי של רוב העובדים והעובדות הוא מצוקה כלכלית.
ומי שיגיד שזה המניע של כל הפונדקאיות ולכן העבודה בזויה יותר - אענה שיש הבדל בין ניצול האדם לטובת מעביד חסר פנים ושם במשך 30 שנה לבין שותפות רגשית היוצרת עולם (ועולמות) בתקופה קצרה יחסית.
נשוב לעניינינו:
ולכן יש צורך הקיום כל התנאים העבודה ולוודא שהאלפיון העליון לא עושק מאיונים נמוכים יותר ולכן יש לקבוע חוק שאין להעסיק עובדים הנמצאים במצוקה כלכלית!
אהמממממממ.... טוב קפצתי יש על הגב של נושא העבודה כאילו להנחתה .....POV2 חושב/ת שאין מקום ושזו טעות להשוות.
אני מתנצל
אני חושב שנסיעה באוטובוס ו-
היא עניין מייסר ולהלן רשימה חלקית של היסורים:
בחילה – מריחות הנוסעים (במיוחד בתקופת הריון)
עצירות – כי יוצאים מהבית מהר שלא לאחר את האוטובוס
כאבי ידיים – מתפיסת המאחזים בנסיעה שלא ליפול
ו......
אני חושב שתרומת איברים (ללא כל תמורה) היא מעשה נפלא
אני רק מבקש מהוועדה המאשרת את התורם שתבדוק מה הרווח הנפשי שלו מהעניין ותוודא שאין לו שן תמורה רגשית ראויה מההליך חו"ח.
בקיצור זו נקודת השקפה של צרות אופקים. כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה כרוך בייסורים מעשה למען הזולת גם בתשלום (למשל חלק מעובדות והעובדים הסוציאליים בישראל .... חלק! עושים עבודת קודש הנקנית בכל היסורים הנ"ל ובלי תמורה ראויה)
דרך אגב ....
גם לנסוע לחו"ל כרוך בניצול איום ונורא של כל מיני עובדים בשכר מעליב על פני כדור הארץ,
בקיצור ... אין לדבר סוף
יציאה לעבודה היא הליך הגורם יסורים ומחלות להלן רשימה חלקית:
קימה בבוקר לפני שהגוף השלים שעות שינה
בחילה – מהבוס או השותף
חולשה – שקוראים לך, אולי לשימוע, לפני פיטורין.
עצירות – מרוב ישיבה על הכסא או עמידה בעמדת העבודה מבלי יכולת לזוז
דליות – לעובדות/ים בעמידה
לחץ על כלי הדם מרוב מתח
עייפות
תנועה מוגבלת
גם אם התפקיד אן מקום העבודה הקודם היו נוחים איש לא מבטיח כך לגבי מקום העבודה הבא.
העבודה – הורגת!
הפיטורים מייסרים
עזיבת החברים לעבודה אינה קלה
לאור זאת, נשאלת השאלה, מה גורם לנשים וגברים ללכת לעבודה ולעולל זאת לגוף ולנפש
זה נכון שהרוב עושים / עושות זאת מיוזמתן
ונכון שרבים ורבות טוענים שהעבודה דבר נפלא ... אבל את מי מייצגים כאן באמת?,
מנסים לשכנע אותנו שאין העבודה ניצול
טוענים שאין קשר רגשי למקום העבודה
האם זה מוסרי לגרום לנשים וגברים לסבול וללכת לעבוד?
כשאני מפעיל שכל ישר, אני נוטה להאמין שהמניע העיקרי של רוב העובדים והעובדות הוא מצוקה כלכלית.
ומי שיגיד שזה המניע של כל הפונדקאיות ולכן העבודה בזויה יותר - אענה שיש הבדל בין ניצול האדם לטובת מעביד חסר פנים ושם במשך 30 שנה לבין שותפות רגשית היוצרת עולם (ועולמות) בתקופה קצרה יחסית.
נשוב לעניינינו:
ולכן יש צורך הקיום כל התנאים העבודה ולוודא שהאלפיון העליון לא עושק מאיונים נמוכים יותר ולכן יש לקבוע חוק שאין להעסיק עובדים הנמצאים במצוקה כלכלית!
אהמממממממ.... טוב קפצתי יש על הגב של נושא העבודה כאילו להנחתה .....POV2 חושב/ת שאין מקום ושזו טעות להשוות.
אני מתנצל
אני חושב שנסיעה באוטובוס ו-
בחילה – מריחות הנוסעים (במיוחד בתקופת הריון)
עצירות – כי יוצאים מהבית מהר שלא לאחר את האוטובוס
כאבי ידיים – מתפיסת המאחזים בנסיעה שלא ליפול
ו......
אני חושב שתרומת איברים (ללא כל תמורה) היא מעשה נפלא
אני רק מבקש מהוועדה המאשרת את התורם שתבדוק מה הרווח הנפשי שלו מהעניין ותוודא שאין לו שן תמורה רגשית ראויה מההליך חו"ח.
בקיצור זו נקודת השקפה של צרות אופקים. כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה כרוך בייסורים מעשה למען הזולת גם בתשלום (למשל חלק מעובדות והעובדים הסוציאליים בישראל .... חלק! עושים עבודת קודש הנקנית בכל היסורים הנ"ל ובלי תמורה ראויה)
דרך אגב ....
גם לנסוע לחו"ל כרוך בניצול איום ונורא של כל מיני עובדים בשכר מעליב על פני כדור הארץ,
בקיצור ... אין לדבר סוף