כמעט והוספתי תגובה משלי...
תודה וכל הכבוד למי שהגיב/ה!!! אני לא חושבת שאני יכולה בכלל לנסח משהו כתגובה שם בפורום וגם אם אכתוב משהו זה לא ישנה את דעתן/ם הנבערת...
מרתיח ממש מה שנכתב שם!! והכי מרגיז זה הביטול שלהן/ם אותנו- שזה ההפך הגמור מפמינזם. הרי המעשה שאנו בוחרות לעשות, בעיני הוא הכי פמיניסטי שיש- אישה שלוקחת אחריות מלאה ויש לה בחירה שלמה של מה לעשות עם גופה ורחמה ובוחרת (כן,בוחרת בעצמה) מסיבותיה שלה (שיכולות להיות גם כלכליות...) להביא חיים לעולם הזה עבור מישהי/ מישהו/ מישהם... מה יותר מדהים מזה? מה יותר חזק מזה? זה פמיניזם- הכוח והיכולת לבחור.
ועוד, האמירה לגבי נכות רגשית ואטימות- אני לא יכולה לענות על זה מניסיון, כי לצערי אני עדיין לא בהריון הפונדקאי (מקווה שבקרוב...) אבל (וזה מתקשר גם לדיון על "מי היא האמא") אני חושבת שדבר ראשון ברור שאנחנו מבינות ב"ראש" שאנחנו לא האמהות, וזה אגב לא קשור בכלל לשאלה: של מי הגנים? או מי ההורים הביולוגיים? זה קשור בעיני לדבר אחר בכלל: מי רוצה ילד/ה? של מי הכמיהה הזו עכשיו לתינוק/ת?
ולגבי ה"אטימות", אני לא יכולה לדבר בשם פונדקאיות אחרות, אבל יכולה להגיד על עצמי- אני לא אטומה, להפך, אפילו די רגישה... סביר להניח שכשארגיש חיים בתוכי, בעיטות למשל אתרגש. אבל העניין הוא (ושוב זה לא מניסיון אלא מתחושה והרגשה) שמה שירגש אותי זה לספר על זה לאמא, לתת לה להרגיש...
הקשר שנבנה ביני ובינה זה הקשר שמרגש אותי עכשיו, האפשרות להעניק לה, להם את מה שהם כמהים לו...
אני מאוד מתחברת לרצון הזה לילד/ה, פשוט לי כבר יש... אני כרגע לא רוצה עוד... אבל מאוד רוצה לעזור למישהי אחרת להגשים את זה.
טוב, זה יצא קצת ארוך, מוזמנות/ים להשתמש ב"טיעונים" שלי גם בפורום "פמיניזם" אם אתן/ם ממשיכות להגיב שם...