קראתי אותו עוד לפני כן
לדעתי יש דברים בגו, אך אני לא יכול לספק חוות דעת מהימנה בגלל שלא הייתי קיים כאשר לד זפלין והדלתות הגיעו לארץ. יש במשהו בדבריו של הכותב, כי אני נתקל לא מעט באנשים שאוהבים את שתי הלהקות הללו, אך לא מודעים לפריצת הדרך שהן עשו. גם עבדך הנאמן, כמה שהוא משתדל "להיכנס לאווירה" של התקופה ולחוות אותה, מתקשה לעשות זאת. לדעתי הדבר קשור למה שאמר "הניבלוגים" - הסיקסטיז בארץ לא היו הסיקסטיז שבעולם, כל האווירה של סקס, סמים ורוקנרול היתה על אש קטנה ודי "מסורסת", כמו שכותב ניסן שור בכתבה שצירפת. לדעתי יש קשר הדוק בין זה לבין הטענה של ניסן שור בכתבה, שלד זפלין, הדלתות ואף ג´ימי הנדריקס איבדו בהגיעם לישראל את תפקידם ההסטורי והפכו למוסיקאים חד-מימדיים שנשפטים רק לפי המוסיקה שלהם בלי ההילה שסבבה אותם. עכשיו כשאני חושב על זה, זה מאוד קשור לטענתה של האנקי דורי לגבי האווירה שמסביב למוסיקה בשרשור על דיוויד בואי.