אתה צודק בכללי שהיא פורצת דרך וייחודית.
אבל! בעיני להיות 'מיוחד' זה לא חוכמה. יש טעם בייחוד אם הוא לא לשם עצמו. כלומר אם הוא מתחבר למשהו אחר בסביבה שלנו, בנשמה, בתודעה ההיסטורית או התרבותית או הפסיכולוגית אישית... אם זה מלמד אותנו משהו חדש עלינו או על העולם שלנו.
ייחוד לשם ייחוד זה כלום. וייחוד לצורך משיכת תשומת לב בלבד - זה גימיק.
ייחוד שנובע מתו דברים עמוקים בנו או בסביבה או בתרבות - זהו ייחוד שמעניין ומוסיף ענין.
 
כדי להסביר למה כוונתי אשווה את חדיד לקלאטראווה. גם הוא פורץ דרך באופן ייחודי לחלוטין. אי אפשר לטעות בעבודות שלו, יש להן גנטיקה ברורה. וזה גם חוזקו - היצירות שלו הן קודם כל מופת הנדסי, והן מחוברות לגנטיקה האנושית-חייתית בצורה ישירה ומדהימה. אנחנו רואים את תחנת הרכבת שלו וחושבים ישר על יונה בבטן הלויתן. כל גשר שלו ישר מתחבר לי לעמוד השידרה, יחד עם החיבור לספינות המפרש של החלומות , של ההיסטוריה, של המיתולוגיה....
כלומר - הוא מחובר מבפנים, גם בלי להתכוון, לגנטיקה ולמודע, כמו גם לתת מודע של כולנו. כמו שמוזיקה מתחברת לנו לנשמה באופן ישיר בלי שאנחנו יודעים לומר בדיוק מה ואיפה.
ואם כבר מוזיקה - הזרימה של היצירות שלו היא כמו יצירה מוסיקלית עם מקצב ומשקל מושלמים. לפעמים זה בשרטוט עדין פוליפוני, ולפעמים עם הרמוניה עשירה.
 
ברוב היצירות של חדיד, למרות הצורות המעוגלות-גליות-המשכיות שיש לה בד"כ, לא תמיד יש את התחושה הזאת של זרימה טבעית, שמחוברת למשהו חזק, אלא של משהו קצת מאולץ. רצון לעשות משהו 'ייחודי' ואחר. והיחס לסביבה? קצת מתנשא. כאילו אומרת - אין ברירה צריך לחיות עם הסביבה הקיימת, אבל אני 'אראה לה מאיפה משתין הדג'. בעיני הדוגמה פה מבהירה באופן בוטה את היחס המתנשא לסביבה, להיסטוריה, למסורת וכו.
 
עוד השוואה - הצייר והאדריכל (היהודי) הונדראוואסר . גם אצלו יש צורות מעוגלות וזורמות, וגם קצת 'שיגעון', אבל הכל (בהרגשה שלי) אוטנתי, מחובר למסורות אירופיות עממיות (גאודי) כמו גם לנקודת המבט של צייר. שהנה אולי גם ילדית-ילדותית-נאיבית שהצליח לשמר גם בזקנתו.
אצלו החיבור האדריכלי עם הסביבה הוא הבסיס לכל יצירה. ויחד עם זה מתקשר עם עולם הילדות שלנו. עם החלומות והדמיון והשמחה שצבעים וצורות מייצרים לנו בלב.
 
ככה שבין להיות חדשני לשמו לבין להעתיק מאחרים - יש עוד מרחב פעולה שהוא עולם שלם .
לדעתי