לא השתכנעתי ../images/Emo13.gif
לדעתי ההבנה של ערך הכסף מגיעה עם החיים שלהם בתוך המשפחה. עם זה שמבקשים לקבל משהו ואומרים להם שזה יקר מדי, עם זה שהם רואים שגם אנחנו מוותרים על דברים שאנחנו רוצים כי אין תקציב, עם זה שהם משתתפים בהחלטות שנוגעות לתקציב משפחתי (למשל, איך ינוצל תקציב הבילוי המשפחתי - האם ניסע לשלושה ימים בצימר או נסתפק בלילה אחד במלון או בכלל נשאר בבית ונוציא את הכסף על בילויים בסביבת הבית). תשלום על עזרה בבית לא "מגיע" להם בדיוק כמו שאני לא מקבלת כסף על זה שהכנתי ארוחת צהרים או שכיבסתי וקיפלתי את הבגדים של כולם. ה"תשלום" בתוך המשפחה מתבצע בדרך של הכרת תודה, בדרך של עזרה הדדית. למרות שאני מכינה צהרים כל יום, אני שמחה שאומרים לי תודה, אני שמחה שהילדים עורכים את השולחן ומפנים אותו - זה לא "העבודה" של אף אחד מאיתנו, אנחנו פשוט משפחה. לגבי שמרטפות - אני בדרך כלל לא מבקשת מהם שמרטפות חריגה (כלומר, מעבר לבקשה להעסיק אותו כשהם בכל מקרה בבית, והם שמחים לשחק איתו ללא תמורה). אני יכולה לראות מצב שבו אשלם לילד שלי שנשאר בייביסיטר וויתר על בילוי שלו, למשל, אבל לא מצב שבו אשלם לילד כי ביקשתי ממנו שישחק עם אחיו חצי שעה בזמן שאני עושה משהו בבית. ציורים לקישוט החדר שלהם הם יעשו כי הם רוצים שהחדר שלהם יהיה מקושט. נעלים הם יצחצחו כי הם רוצים שהנעלים יהיו מצוחצחות. את הכביסה הם יקפלו כי הם יודעים שבבית יש עבודות שצריך לבצע וכל המשפחה מתחלקת בהם, והם יודעים שיהיה לנו לא נעים לחיות בבית שבו העבודות האלה לא מתבצעות. ולגבי שיתוף פעולה ביניהם - אני חושבת שאי אפשר לקנות את זה בכסף. אם היחסים בין הילדים טובים, הם יגיעו בסופו של דבר לשיתוף פעולה. מריבות הן דבר טבעי, ואני מוכנה לסייע להם בגישור, אבל לא לשלם להם כדי שלא יריבו. בעיני שיתוף פעולה אמיתי הוא כזה שמגיעים אליו מתוך הבנה שזו הדרך המיטבית עבור כולם, ולא כזה שמגיעים אליו מתוך "תאוות בצע" (ואני בכוונה כותבת במרכאות, כי לא התכוונתי למילים כל כך קשות).
