מה בין דמות לשחקן

[Nihau]

מה בין דמות לשחקן

(כן, ידוע לי שנושא זה נלעס כמה פעמים בפורום, עם המשתעממים הסליחה.) אני תמיד אעדיף משחק עומק בו הכניסה לדמות היא על סף מוחלטת - עד רמה בה לדמות יש אינטואיציה משלה שלי אין מושג מהיכן היא מגיעה. רוב המנחים שלי מאשימים אותי בטלפתיה בשלב זה או אחר. פחדנים. בדרך כלל מנחים מוצאים את המשחק שלי מעולה וגם השחקנים שלא נהנים לשחק מולי עדיין מוכנים להכיר ביכולות המשחק שלי, אם נשים את הסתיגויותיהם האחרות בצד לצורך הדיון. הנקודה שרציתי להעלות היא שלא בכל משחק כדאי לעשות כזו הטמעות. בעולם חביב וידידותי ברובו הגדול זה יופי של דבר, גיבורים אפיים, עלילות בהם הטובים מנצחים והטובים זה אנחנו, ומיקוד המשחק הוא על ההנאה וההרפתקאנות שבמשחק- זה כיף גדול לחיות בעולם כזה לכמה שעות כל פגישה. אבל יש עוד סוגי משחקים, אפלים מעצם הגדרתם, למשל קת'ולו המשחק על הקו העדין של שפיות ושגעון או VTM שגאה להציג את עצמו כמשחק של "אימה אישית". או ה"אביסל" של אקזלטד שמעריצים מוות אם הבנתי נכון... אילו משחקים שהיטמעות בהם יכולה להעיב על חווית המשחק במקום לקדם אותה. הצהרה: אני אצא כאן מתוך הנחה שלכולנו יציבות נפשית גדולה מספיק כדי להפריד בין מציאות למשחק ולא נלך לשחות במצולות בתקווה למצוא אל עתיק או ננשך את חברינו הקרוב בזמן רעב לאחר סוף הפגישה מוצלחת במיוחד. מה אתם אומרים? לשחק דמויות אפלות גם רצוי מבפנים? אומנם זה אתגר להצליח לשחק את הטירוף או החייזריות האפלה במידה הטובה ביותר אבל זה גם יכול להעיב על הנפש במידה מסויימת, לא?

 

[JuffoWup]

נושא טעון,

יצא לי מדי פעם לשחק אביסלים, ואם את חושבת ששאר המשחקים של White Wolf מעוותים- לא ראית כלום עד שלא קראת את Abyssals ואת ספר ההמשך Book of Bone and Ebony, בשני מילים: אללה איסטור. כאשר אתה בונה דמות שמעשי הרחמים שלה כוללים שחרור ילדים מכבלי העולם הפיזי- כאקט של חמלה שכולל חרב גדולה מאוד או מחלות, יש כאן איזושהיא בעיה ליצור הזדהות עם הדמות (אני מקווה) ויתר על כן לעודד "עבודה מבפנים". בתור שה"מ אני נוטה לעשות הפסקה כל כמה משחקי אביסל, רק כדי שכל הרצח, הטבח ומעשי הגבורה המפוקפקים שלהם לא יהפכו לעניין של מה בכך. לשחק אביסלים זה לא לעטות דמות של רשע ממו"ד או ג'ימס בונד בעל שאיפות לשליטה עולמית- זה לא רוע אמיתי, זו תאוות כוח. רוע של אביסלים אומר שהם מוכנים להקריב את כל העולם בכדי לזכות בחיי נצח עד שהכל כולל הם יוחרבו ויאספו לתהום הנשיה, ואולי גם איזו אופציה לנקמה במשהו. אלא אנשים (לשעבר) שכל המטרה שלהם בחיים היא להביא את סוף העולם- לא כזה שאחריו יבוא עולם חדש וטוב יותר, אלא את סוף העולם שאחריו כולם הלכו הביתה ורק המוות נשאר להפוך את הכסאות. לשחק דמויות אביסלים, במיוחד כאלה שבאמת נאמנות למטרה האפלה, יכול להוות אתגר לשחקנים טובים ומנוסים- הרי קשה להזדהות איתם ולשחק אותם אמין (ולרוב לא רצוי- עיין ערך חיבור מספר גופות סגנון פרנקנשטיין, כשעיני שאר הכפר נעוצות במעשה- רק כדי ליצור פחד משותף שיעזור ללחשים עתידיים שיכללו גם את חיבור דופותיהם העתידיות של אנשי הכפר). למרבה הפלא, דווקא למנצ'קינים מתחילים (ותאבי דם) המשחק הזה יקרוץ; משחקים את הרוע האולטימיטיבי- האח! נעלה על סוס העצמות שלנו, ניקח מגל וסנדוויץ' ונוריד איזה כמה נשים בהריון השאולה. לסיכום הרעיון- משחקים אפלים זה טוב, עדיף עם הפסקות בכדי לא לשחוק את הנושא והזעזוע, רק עם שחקנים מנוסים, וכמה שפחות הזדהות עם הדמויות כשזה מגיע לקטעים הקשים יותר (מעתה אמור: איש הסמרטוטים משלח את המגיפה בכפר השליו ודן מאות נפשות תמימות לאובדנן, ולא: אני שולח...). נ.ב -רק לבעלי קיבה חזקה

: אני לא ממציא את כל האפלות הזו, יש מפלצת בספר האחרון שאני קורא מעול המתים שנקראת Stillborn - שזה תכל'ס אישה בהריון עם בטן פתוחה ותינוק מעוות מסתובב לה בפנים עם פנים מרושעות ושורות שיניים חדות- אני לא צוחק, הוא ממש יוצא מהבן ותוקף כשהוא עדיין מחובר בחבל טבור רקוב. מעורר בחילה.

 

[major mouse]

זה כבר יותר מדי ../images/Emo5.gif

 

[Ferenheit]

אני לדוגמה, חושב שאפשר

לשחק את האביסלים בצורה מאוד אסטתית ולא פלסטית ואפלה. זה נורא תלוי באווירה שמייצרים ובמטרות שמציבים.

 

[major mouse]

מסכים

אבל הצורה שבה הם הוצגו בהודעה של ג'אפו (ואולי גם בספר, לא יצא לי לקרוא) היתה יותר מדי בשבילי לערב במשחק בתור דמויות שחקן.

 

[JuffoWup]

יש פוטנציאל למשחקים שונים בהם

של גיבורים אפלים וכדומה, אבל ככלל- זו המטרה שלהם.

 

[major mouse]

אין לי בעיה עם גיבורים אפלים

אבל יש לי בעיה עם אפלה סמיכה מדי. לומר שאני מפזר מחלה שתשחרר את הכפר הזה מכבלי הבשר והדם זה דבר אחד אבל להכנס לאופי של דמות שמאמינה בגרימת סבל, רצח, הטלת מומים (הסתכלתי מעט על הספר ויש שם מספר איורים המתארים הטלת מומים) ואלוהים יודע מה עוד... זה כבר דבר אחר, הדמיון שלי עובד שעות נוספות גם כך, לא הייתי רוצה לתדלק אותו בחומרים שכאלה ולא הייתי רוצה שדמות כזאת תשב לי בתוך הראש.

 

[הבלש חסר הבית]

מי שהולך באפלה

לא רואה את החרא בו הוא דורך. הבעיה שלי היא לא כל כך דרמטית-משחקית אלא מעשית יותר - אני עומד לכלות כמה שעות מזמני היקר על משהו שאני מגדיר כתחביב. במקרה כזה, אני מעדיף להנות מהשעות האלה, ולא לאמלל ולהגעיל את עצמי. מי שנהנה לאמלל ולהגעיל את עצמו - נו יש שם מיוחד לאנשים כאלה, ואף מועדון מפורסם ביפו בו לפי השמועה שרשוחות מיוזעות במגפי עור מכבות סיגריות על הלקוחות המרוצים.

 

[מירטל]

נתחיל בהבהרה קטנה

<כן, גילוי נאות : אני תרגמתי את חוקי ההתחלה המהירה של קת'ולהו, מה שמביא אותי להגן לפעמים בצורה לא הגיונית על השיטה הזו> : קריאתו של קת'ולהו אינה נועדה לשחק דמויות לא נורמליות או לא אנושיות בעליל : להפך, השיטה נועדה למשחק של אנשים נורמליים לחלוטין שפוגשים בתנאים לא נורמלים, ובצורה נורמלי לחלוטין, יוצאים מדעתם. דמות במשחק הזה יוצאת מהמשחק ברגע שנקודות השפיות שלה לא מאפשרות לה התנהגות נורמלית לפחות בחלק מהזמן - זה אחד המשחקים היחידים שבהן דמות עלולה לסיים את הקריירה שלה בבית משוגעים. להבדיל מהמשחק באקסלטד שבו המטרה היא לשחק משהו לא נורמלי לחלוטין.

 

[Nihau]

OK הבהרת אותה, מה לגבי השאלה שלי?

 

[מירטל]

התשובה שלי היא...

להכנס לדמות עד הסוף ולפתור את הבעיה שהעלת עם המשחקים הלא נורמליים האלה בפשוט לא לשחק אותם.

 

[Ferenheit]

הבהרה?

בן אדם רגיל לחלוטין קם בבוקר אחד ונכנס לסיטואציה שאיכשהו מסתיימת בזה שהוא עובר שינוי פתאומי לרעה - אמנם ידע נסתר נפתח בפניו, כוחות שלא הכיר בכלל נענים לפתע לפקודתו, אבל בסך הכל החיים שלו עוברים זעזוע די רציני שאין סימן לסופו. הוא לא נורמלי? מה ז"א נורמלי?

 

[הבלש חסר הבית]

"אצלי הכל בסדר"

זה העולם שנפל על הראש

 

[Ferenheit]

לא הבנתי

 

[הבלש חסר הבית]

מסתבר שהעולם השתגע

יותר משהדמויות משתגעות (מה שגם קורה) מתברר להן שהעולם בעצם מטורף. שיש בעולם כל מיני דברים שלא אמורים להיות בו. חייזר לבנבן-ורדרד דמוי לובסטר מזמזם (מי-גו) הוא לא סתם יצור מוזר ומבהיל (באותה מידה זו יכלה להיות בובה זזה באיזה סרט עתיר אפקטים) הוא משהו שלא יכול להתקיים, שהעין שלך אולי קולטת את הפרופורציות והצורה שלו אבל שהמוח שלך מתקשה לקבל. השגעון שנובע מהמיתוס הוא יותר מהפרעה פוסט-טראומטית. זה לא שראית משהו שעשה לך רע ושחרר כמה ברגים - הראש שלך עובד "כרגיל", אצלך הכל בסדר, רק שעכשיו אתה מודע גם לדברים שעקרונית לא יכולים להיות קיימים והם כן, והתאמת התפיסה שלך לקיומם נתפסת כטירוף ביחס למצב ה"נורמלי". מכיר את הבחור שיש לו חבר דמיוני שהוא פיל ורוד עם כנפיים? את ההוא שמסוגל לדמיין ריבוע עגול מברזל עצי? את זה שבטוח שהכלב של השכנים נותן לו הוראות ושהאפרסקים מרגלים אחריו? במציאות הנורמלית שלנו, הם פסיכים. אבל במציאות לא-נורמלית...

 

[Blue Beetle]

מסתבר שגם אתה

בנוסף לזה שהעולם אינו מה שהיה, גם ההתנהגות של אדם שנתקל בזוועות או דברים לא מובנים תשתנה. אותו אדם יישן עם אורות בלילה כי המפלצת מתחת למיטה הופכת לאופציה. העכביש הקטן שזוחל על חלונך יהיה מפחיד ולו רק בגלל שהוא מזכיר לך את העכביש *ההוא*. ברגע שהסכנה מוחשית עבור אותו אדם, הוא יתנהג כאדם נרדף וייראה למביט מהצד כמטורף.

 

[Ferenheit]

משחק מבפנים

אני לא בטוח שאני מבין על מה מדובר. אם שחקן קולנוע משחק נבל אכזרי ביותר, האם זה מעיב על נפשו? כשאני יושב ליד השולחן, אין לי סוויצ' (בראש, לא שיש לי במקום אחר) שמקרב אותי עמוק לתוך הדמות ומחבר אותי אליה כמו דרך חבל הטבור (אסוציאציה טבעית בעץ הזה). אני מאמין שהרצף האנושי מאוד דומה למרות שההבדלים בין אינדיווידואלים, ומה שזה אומר בעצם הוא שמאוד קל לנו לשחק מישהו מאוד אכזרי ורע וכו' משום שזה נמצא בתוך הטווח הטבעי של ההתנהגויות שלנו. אני קצת מפשט כאן אבל הנקודה עומדת בעינה. אנילא חושב שאפשר להצביע על טכניקת המשחק כעל משהו שמוביל לאפקט הזהות בין השחקן לדמות. אתם משחקים אנשים רעים ואכזריים? סבבה. עלול להיות טריוויאלי ומאוס אבל זה עלול גם להיות המשחק העלילתי הטוב ביותר שהיה לכם - אבל אין צורך, למעט להרגעה עצמית, לשמוק על ריחוק מהדמות או לחשוש שהיא תשפיע עליכם - אתם משחקים אותה כי אתם בני אדם וכי רוע ואכזריות הם חלק מנפשכם. ואם יום אחד תתחילו להתאכזר לבעלי חיים משום שהדמות שלכם הסתקרנה מאוד לאורך זמן בקשר לעניין - הרי שגם הסקרנות וגם ההתעללות עצמה נובעים מכם. לא יהיו לכם תירוצים אמיתיים.

 

[Nihau]

נכון וכאן חלק מהשאלה...

אופי משחק אפל יכול להגביר את האלמנטים הללו בחיי השחקן במשחק עומק. האם רצוי לשחק משחק עומק במשחקים כאלה בכלל?

 

[snift]

דעתי היא שאדם לא מסוגל להעיב על

עצמו יותר משהוא מסוגל להגיע בעצמו. (מבולבלים?? גם אני..) תרגום : לדעתי אדם לא יצליח לשחק דמות שיותר אפילה ממה שהוא יכול היה להגיע אם המצב היה מאפשר לו. גם מי שמשחק את הפלאדין הטוב ומחסל בעזרת חרבו את היריבים עלול להיכנס יותר מידי לדמות ולחסל את זה שכנעט דרס את הזקנה שירדה למעבר החציה. לדעתי הדיון הזה מתקשר לדיון הקודם על דרך המשחק הנוחה. מי שהכי נח לו לשחק דמות מבפנים ישחק גם את הדמות הרעה מבפנים. ברמה מסויימת יהיה יותר קל לשחק דמות כזו מבפנים, כי כאשר משחקים דמות שהתנהגותה שונה מההתנהגות היומיומית שלנו, יש צורך "להיכנס לדמות" הרבה יותר מאשר אם משחקים דמות שיחסית דומה לנו.

 

[ogmios]

תלוי מה את מנסה להשיג

יטען מה שיטען מי שיטען זאת, אף שביב של הדמות לא בא משום מקום. הדמות, כל דמות, על כל רכיבי ומאפייניה נוצרה במוחו הקודח של השחקן שבנה אותה. אצל רבים, משחק תפקידים הוא איזושהי דרך להעלות על פני השטח חלקים באופי שלו שלא היה מסוגל להתמודד איתם בדרך אחרת.