מה אתן חושבות?
יש לי חבר, שנה וחצי. אני בבית ספר הוא בצבא.. הוא החליט שהוא יוצא לקורס קצינים, בסדר, למרות שבלב התנגדתי וידעתי שהולך להיות קשה מבחינתנו, חצי שנה.., החלטתי לתמוך בו כי זה מה שהוא רוצה. הוא התחיל את הקורס וההכנה, יוצא לנו לדבר פעם ביום (וגם זה, לא תמיד).. , וגם זה ר לחמש דקות . בסדר, קורה, תקופה כזאת, לא כועסת ולא מתלוננת. מה שמפריע לי זה היחס שלו שהוא מדבר אתי, תמיד תוקפני כלפי ומאשים אותי אלוהים יודע במה, כל דבר מעצבן אותו והוא לא משתף אותי בכלום גם ב5 דקות ביום האלה... אני שואלת מה הוא עושה כל היום הוא אומר "מלא דברים".... והוא כזה עצבני שלא נעים לי לשאול, הוא לא מתעניין בי, ואני גם לא מספרת לו, כי הוא לא שואל אז אני לא מספרת. הוא החליט שהוא רוצה להשיג איזה שהוא פטור, וכדי להשיג את הפטור הזה הוא צריך להיות דתי. מה שאומר שהוא התחיל להסתובב בבסיס עם כיפה, להתפלל 3 פעמים ביום.. וזה. אבל עד עכשיו הוא לא סגר כמעט בבסיס, אז לא היה צריך לשמור שבת. עכשיו זו תקופה שהוא חוזר פעם בחודש חודש וחצי הביתה. והוא צריך לשמור שבת, כי הוא בגדר דתי שם. אני מאוד חילונייה ומתנגדת בכלל לכל הרעיון הזה, מאוד מתנגדת לדת מסיבות אישיות ובכלל קשה לי עם זה תמיד יש לי פחד שיום אחד הדת הזאת תהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו, הוא חי במין שקר כזה עם כל האנשים שבקורס שחושבים שהוא דתי , והוא בעצם לא [ או שאני חייה בשקר שהוא לא, והוא בעצם כן, באמת שאין לי מושג]. אמרתי לו שאם הפטור הזה והדת הזאת באה על חשבוני, על השיחות היחידות הנורמאליות שאנחנו יכולים לדבר פעם בשבוע , ביום שבת. אני לא מוכנה יותר, ואתמול נפרדתי ממנו בגלל זה, ובגלל העצבים שלו, ובגלל איך שהוא השתנה מאז הגיוס. אני לא רוצה להיות מהבנות שזורקות את החבר בגלל הצבא, אבל - איזה מין מערכת יחסים זו, שאני לא רואה אותו, לא שומעת ממנו, ורק סובלת את השטויות שלו.. באמת למה אני צריכה את זה? אני כבר לא מוצאת שום תחום בו המערכת יחסים הזו עושה לי טוב.. הגעתי לשלב בו אני לא מתגעגעת לפגוש אותו, פשוט לא בא לי, כל פעם שאני רואה אותו הוא רק פוגע בי, מוציא עלי את העצבים שלו מכל השבוע.. מה אתן חושבות על מה שעשיתי?
יש לי חבר, שנה וחצי. אני בבית ספר הוא בצבא.. הוא החליט שהוא יוצא לקורס קצינים, בסדר, למרות שבלב התנגדתי וידעתי שהולך להיות קשה מבחינתנו, חצי שנה.., החלטתי לתמוך בו כי זה מה שהוא רוצה. הוא התחיל את הקורס וההכנה, יוצא לנו לדבר פעם ביום (וגם זה, לא תמיד).. , וגם זה ר לחמש דקות . בסדר, קורה, תקופה כזאת, לא כועסת ולא מתלוננת. מה שמפריע לי זה היחס שלו שהוא מדבר אתי, תמיד תוקפני כלפי ומאשים אותי אלוהים יודע במה, כל דבר מעצבן אותו והוא לא משתף אותי בכלום גם ב5 דקות ביום האלה... אני שואלת מה הוא עושה כל היום הוא אומר "מלא דברים".... והוא כזה עצבני שלא נעים לי לשאול, הוא לא מתעניין בי, ואני גם לא מספרת לו, כי הוא לא שואל אז אני לא מספרת. הוא החליט שהוא רוצה להשיג איזה שהוא פטור, וכדי להשיג את הפטור הזה הוא צריך להיות דתי. מה שאומר שהוא התחיל להסתובב בבסיס עם כיפה, להתפלל 3 פעמים ביום.. וזה. אבל עד עכשיו הוא לא סגר כמעט בבסיס, אז לא היה צריך לשמור שבת. עכשיו זו תקופה שהוא חוזר פעם בחודש חודש וחצי הביתה. והוא צריך לשמור שבת, כי הוא בגדר דתי שם. אני מאוד חילונייה ומתנגדת בכלל לכל הרעיון הזה, מאוד מתנגדת לדת מסיבות אישיות ובכלל קשה לי עם זה תמיד יש לי פחד שיום אחד הדת הזאת תהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו, הוא חי במין שקר כזה עם כל האנשים שבקורס שחושבים שהוא דתי , והוא בעצם לא [ או שאני חייה בשקר שהוא לא, והוא בעצם כן, באמת שאין לי מושג]. אמרתי לו שאם הפטור הזה והדת הזאת באה על חשבוני, על השיחות היחידות הנורמאליות שאנחנו יכולים לדבר פעם בשבוע , ביום שבת. אני לא מוכנה יותר, ואתמול נפרדתי ממנו בגלל זה, ובגלל העצבים שלו, ובגלל איך שהוא השתנה מאז הגיוס. אני לא רוצה להיות מהבנות שזורקות את החבר בגלל הצבא, אבל - איזה מין מערכת יחסים זו, שאני לא רואה אותו, לא שומעת ממנו, ורק סובלת את השטויות שלו.. באמת למה אני צריכה את זה? אני כבר לא מוצאת שום תחום בו המערכת יחסים הזו עושה לי טוב.. הגעתי לשלב בו אני לא מתגעגעת לפגוש אותו, פשוט לא בא לי, כל פעם שאני רואה אותו הוא רק פוגע בי, מוציא עלי את העצבים שלו מכל השבוע.. מה אתן חושבות על מה שעשיתי?
