לדעתי היא מדהימה
אפשר לשמוע מיד שזה בטהובן. אפילו שזאת הסונטה הראשונה שלו (למרות שאני מתאר לעצמי שהוא כתב עוד לפניה אך הן לעולם לא יצאו לאור) כבר בסונטה הזאת אפשר לזהות בבירור את הסגנון שלו. למרות שמהסונטות הראשונות, אני מעדיף את השלישית (עם התנועה האיטית המדהימה), אבל גם לראשונה יש חוזק. בטהובן הקדיש את הסונטות האלה (אופוס 2) להיידן. היידן אמר לבטהובן שהן לא בדיוק לטעמו, ויש שם מעברים פתאומיים מדי מפיאנו לפורטה, ובכלל, יחסית לסונטות שלו עצמו (היידן) ושל מוצארט, אשר נכתבו במיטב המסורת הקלאסית, הסונטות של בטהובן חדשניות, נוזעות, ויחסית למוצרט למשל, הוא פיתח הרבה יותר את היכולות המוזיקליות והשימוש הטכני של הפסנתר (חוץ, אולי, מקלמנטי, אבל, לצערי, קלמנטי פחות ידוע בתרומתו לעולם הפסנתר מבטהובן).
