מה פתאום דמות אם, לא מספיק טוב!!!:-
וברצינות, גם לצורך התרגיל האישי שלי, אנסה להסביר בדיוק מה גברים רוצים, ואיפה לפעמים נשים טועות מתוך כוונה טובה. השאלה שלך אמיתית, והיא אחת השאלות הכאובות ביותר בחיים שלי. כשנוגעים בשאלה כאובה כל כך, לא מספיק שזה אמיתי. כדי לענות עליה, אני צריך אמפטיה. כשמישהו אומר שלך: "אני אגיד לך את האמת", הוא אף פעם לא יגיד לך אחרי זה: "את נורא יפה, חכמה ומקסימה". אני אגיד לך את האמת, זה מבוא לסטירה. עכשיו, כשנשאלתי מה אני רוצה, אף אחד לא ביקש ממני להתמודד עם המציאות. אני לא יודע אם אתפשר או לא, איך יתפתחו הדברים הלאה מהמקום שבו אני נמצא. שאלו אותי מה אני רוצה, עניתי. לא רוצה להתפשר, בטח לא באופן היפותטי. במפגשים שלי עם נשים מסוימות, אני מגלה בקיאות באמנות הזאת, אולי אפילו בקיאות רבה מדיי, אולי דווקא זו חלק מהתשובה. גם מי שהתפשר על מישהי לא מתאימה יכול למצוא את עצמו לבד. אולי בזבזתי זמן ואנרגיה על נשים שלא התאימו לי ושלא התאמתי להן. דימוי האם. קודם כל, אני לא מקבל את הטענה שאהבת אב ואם היא אהבה אידילית. היא תמיד קיימת בצורה כזאת או אחרת, אבל אנחנו חיים בעולם, ואהבה נקייה זו לא. אני מאמין שמי שזכה לאהבת אב/אם נקייה, קל לו יותר לפגוש בן/בת זוג, לאהוב ולהיות נאהב. אני גם לא מתפשר בפרשנות שלי לגבי אהבת אם, גם כשהיא לא לרוחי, אני מבהיר את זה. עוד דוגמה: "אני אוהבת אותך, אבל..." קדחת, אתה חמור, סוס יאור הלוואי שתיפול לבור, אבל לא נעים לי להגיד, אז אני מרככת". על משפט כזה אני עונה:"תפרידי, קודם תגידי כל מה שיש לך להגיד, אחר כך, ביום אחר, כשתרגישי שאת באמת אוהבת אותי, תגידי את זה, בלי אבל". קרן, כשאת מעלה את הקשר בין הרווקות שלי ליחסים שלי עם אימא שלי, את עולה על מוקש-אדם. קודם כל, כי זה תמיד נכון, ושנית, כי זה תמיד לא הוגן, זו תמיד התקפה סמויה. חלק מההתקפות הסמויות שלנו הן על רקע פסיכולוגיסטי. כולנו מכירים קצת פרויד, ומהכרטיס האישי שלי את מבינה שאני מכיר קצת יותר מקצת. בעדינות וברוך את מנסה לגרום לי להודות שאני לבד מפני שעוד לא התחברתי לחיים האמיתיים, שאני אחראי למצב שבו אני נמצא. נניח שזה נכון, למה שיהיה לי נעים לשמוע את זה? כל גבר שאישה לא-וירטואלית תגיד לו דבר כזה יזנק לתקרה מרוב עצבים. זה בדיוק הרגע שבו את מפסיקה לשאול מה אהבת במה שכתבתי, ומתחילה לחפש אצלי את הפגמים. אני יכול בשנייה וחצי לעשות לך בדיוק אותו הדבר, אבל אני לא מוכן. זה יזיק לי. זה יכניס אותי למאבק כוח שאת בכלל לא התכוונת לו, אני מקווה. אני מעדיף לשמוע מה אהבת במה שכתבתי, תני לי לדאוג ליחסים שלי עם אימא שלי בעצמי. פגמים: אני לא רוצה לחיות עם מישהי שמתמקדת בפגמים שלי. זו הוכחה בשבילי שהיא לא אוהבת אותי. ואם יש אימא שמתנהגת ככה, אז גם היא לא,למרות המיתוס. הרבה פעמים אנחנו מנסחים את העמדה שלנו על אהבה לפי מה שקיבלנו מההורים. אני משתדל לשנות את זה. הדדיות: יש סימנים לאפשרות של הדדיות גם בטקסט שכתבתי, אבל את צודקת שזה לא העיקר בו. שם כתבתי מה אני רוצה. בטקסט שבו היית כותבת מה את רוצה, לא הייתי מבקש שתחשבי עליי. זה הרגע להיות נרקיסיסטי. התשובה לשאלה "מה גברים רוצים" "מה אני רוצה" "מה את רוצה",תמיד תהיה נרקיסטיסטית. לא תמיד תוכלי לתת לי הכול, לא תמיד אני אוכל, אבל לפחות נדע, ומה שאפשר ניתן, ומה שאפשר ניקח. לדעתי, מה שכתבת הראה בדיוק איך השאלה "מה גברים רוצים" היא שאלה שקשה נורא להתעניין בה לאורך זמן. עשית היפוך קטן. הייתי מעדיף שתגידי. רגע, יופי שאתה רצה את כל זה, אבל אני רוצה ככה וככה, איך זה יסתדר? אז היינו עוברים ממונולוג לדיאלוג. להתפשר עוד ברגע שאני מנסח את העמדה שלי, ומתוך קבלת הדין שאף פעם לא אקבל מה שאני רוצה? בשום אופן לא.