מה אספר לילד

עירית ל

New member
כן, זה בעיקר בעיה של מינון

אני מאוד משתדלת לא להתעלם. לקח לי כמה שבועות לשחרר את עצמי מאיסור דבילי שכפיתי על עצמי (באופן בלתי נשלט, לא מכוון) "להשתגע" מאביגיל כשהוא בסביבה. כבר זמן מה שאני אוכלת את הסופגניה הזו גם בנוכחותו ועכשיו הגיע הזמן גם לדבר על זה... דרך אגב, אצל יונתן מידת הפירוט בדיווח היומי היא ביחס ישיר למצב רוח שלו. אני לא מדברת על מצב רוח רגעי כי זה משתנה לאורך היום ואם הוא לא מספר עכשיו, הוא יספר מאוחר יותר. אני מדברת יותר על מצב נפשי. למשל בשבועות הראשונים אחרי הלידה של אביגיל הוא נמנע מלספר לי על יומו וגם בעבר בתקופות של מילואים של אבא, או העדרות שלו בשל עבודה.
 

vered4

New member
זה לא חייב להיות על בסיס יומיומי

אם זה לא זורם כל הזמן
אני חושבת שאפשרי שזה יהיה קיים במערכת הקשרים בבית. השיתוף עובד גם אם לא כל הזמן מתרגלים אותו. למשל, הרגשתי שלבן הגדול שלי יש בעיה. אז שיתפתי אותו במשהו שיהיה נראה לי רלוונטי מהעבר שלי- ואז היה לו יותר קל לראות את הדברים גם על עצמו.
 

נעה גל

New member
מסכימה. למרות, שאני חושבת שבשביל

ליצור הרגל של שיתוף במה שקורה, כן צריך לעשות זאת על בסיס קבוע, הרי כל התלונות של ההורים סובבות סביב התשובות "בסדר"/"כייף" לשאלה "איך היה היום?"
 
../images/Emo45.gif גם אני משתדלת לספר לבן שלי

מה עבר עלי במשך היום, אם כי לצערי אני לא תמיד זוכרת לעשות זאת (ורשמתי לעצמי לשפר את העניין). הוא עדיין לא מדבר ממש, אז אני קצת מנהלת דו שיח לבד. אני מנסה להשלים גם עבורו: "שיחקת בחצר, עלית על הסולם, גלשת במגלשה, שיחקת עם X וגם עם Z, אכלת III (אני מנסה להתעדכן מהלוח בכניסה או מהגננות), ישנת, התעוררת וכו'". אני ממש מקווה שזה בבחינת זריעת זרעונים שיצמיחו עצים מניבי פרי בעתיד.
 
גרמתן לי לראות משהו שלא חשבתי

עליו קודם. גם אני מנסה לדובב את נועם כל יום בשאלות "איך היה בגן" המסורתיות, ולא מקבלת תשובות רציניות. או שהוא מסתפק ב"כיף" (המסורתי שלו), או שהוא ממציא לי תשובות מצחיקות ואבסורדיות ("לא היו גננות, לא היו ילדים, לא קיבלנו אוכל, כל הצעצועים נעלמו"). מעולם לא חשבתי שגם לי כדאי לספר לו איך עבר עלי היום. אני רק יודעת שכשאתחיל בטקטיקה הזאת, אני מסתכנת במבול ה"למה" שלו אחרי כל משפט ("לא יצאתי מהפיג'מה" "למה?" "רבתי עם אבא" "למה?" "חבטתי במחשב מרוב עצבים" "למה?" וכו' וכו'). טוב, אולי באמת אתחיל לחשוב קצת למה.
 

irisgh

New member
לשקר לילד

עליתן על נקודה רגישה אצלי. אני כל הזמן מרגישה במין הסתתרות מיניב. כל דבר שאני עושה, הוא רוצה להצטרף אלי. אז אני אומרת לו שאני הולכת לעבודה / לסידורים. והאמת? אני משקרת|שסדגש|. לעבודה אחזור רק בעוד חודש, וגם זה יהיה למשרה חלקית. פעם הוא ביקש לבוא לראות את העבודה שלי, ואמרתי שאי אפשר, כי זה מקום רק של גדולים (מה שנכון תמיד..). אבל בערך פעמיים בשבוע הוא מבקש להשאר איתי ולא ללכת לגן, ותמיד אני אומרת שאי אפשר, כי אני צריכה ללכת לעבודה. אז בעצם, אני ממש לא רוצה לספר לו מה אני עושה. ללכת לסופר? הוא גם רוצה. לקנות בגדים בשבילו ובשביל התינוק? הוא גם רוצה. לבשל? 'אני אעזור לך אמא'בלנסוע לחברה? 'גם אני רוצה ללכת לשם' וטיפול בתינוק? מה, לשים סמרטוט אדום מול העיניים? אוקצור, הוא כבר בן שלוש, אבל לא עבר את הגיל של להיכנס איתי לשרותים. רק כשאני קוראת את השרשור הזה, עולה על דעתי שאני פועלת יותר מדי מתוך אשמה, ושאולי זה לא נכון. אבל ממש לא בא לי להתחיל להתעמת על הנקודה הזו כל יום (כי הוא כל כל כל יום רוצה להשאר איתי).
 
את חושבת שהוא מאמין

לך בקשר לעבודה? לפי מה שאת מתארת הוא מבין טוב מאוד שאת בבית... ילדים מריחים חוסר אמת מקילומטר. יכול להיות שהוא כל הזמן שואל ומבקש להישאר בבית בגלל שהוא יודע שמתרחשים דברים אחרים ממה שאת אומרת לו רק שהוא לא לגמרי בטוח מה.. וזה קצת מלחיץ. אם בעלך היה "מסבן" אותך ככה לא היית סקרנית/חרדה לגבי מה שהוא עושה באמת? גם אם תאמרי לו שאת הולכת לסופר זה בסדר להגיד את האמת שאת הולכת לבד בלעדיו ותסבירי לו למה. אם הוא מאוד רוצה לבוא איתך תחליטי שפעם בשבוע (כשאין לך קניה גדולה למשל) את לוקחת אותו איתך ואז הוא ידע שההזדמנות שלו תגיע. לפי מה שאת מתארת הפעולות שאת מסתירה ממנו הן שיגרתיות ומקובלות אז למה להסתיר??
 

אפרתש

New member
הייתי שם

ובאמת היה רגיש - הייתי בבית עם האחות הקטנה. בהתחלה גם אני התחמקתי, אבל ראיתי שאי אפשר לעבוד עליה. התחלתי עם זה שאמרתי דברים בדיבעד. כלומר, לא אמרתי בבוקר שהיום אלך לסופר, אבל אחרי הצהרים הייתי אומרת דברים כמו "תראי מה קניתי היום בסופר", ומתארת איך כאשר הייתי בסופר ראיתי תפוזים, ונזכרתי כמה היא אוהבת תפוזים, וקניתי לה. ככה "הרגלתי" אותה שכשאני בעיסוקי אני חושבת עליה ועושה למענה דברים. כשראיתי שזה נעים לה, התחלתי לאמר את זה בבוקר כשנפרדנו. "היום אלך לטיול, ואם אני אפגוש את יעל, אני אשאל אם אפשר לבקר אותה אחרי הצהרים". לגבי טיפול בתינוק - אולי דברים כמו "אני אקח את התינוק לטיול כדי שהוא יהיה עייף, וכשאתה תחזור מהגן הוא יישן ואני אוכל לשחק איתך בלי שהוא יפריע".
 

עירית ל

New member
מסוכן!!!

בדיוק כתבתי על זה כמה הודעות מעליך. לא עולה על דעתי להגיד שאני בעבודה כי ברור לי שהוא יודע שאני בבית. דרך אגב, גם יונתן עוד נכנס איתי לשירותים למרות גילו המופלג. אל תגידי לו שהוא לא יכול להשאר כי את צריכה ללכת לסופר. תספרי לו שהלכת לסופר בדיעבד. גם זה קשה, מי כמוני מבינה, אבל זה היה יומך. למה הוא לא יכול להשאר איתך בבית זה סיפור אחר. גם אני מתחבטת בו ומטפחת ערימה נאה של רגשות אשמה בגינו.
 
לי יש נטייה חזקה מאוד לשקוע במחשבות

ולא הייתי רגילה לשתף את הילדים שלי, עד שנחשפתי לטיפ הזה בבי"ס אדלר. זה קצת שיפר את המידה שבה בתי משתפת אותי, אבל בעיקר, זה עשה פלאים ליחסים בינינו. הוריד התנגדויות ומאבקים בצורה דרסטית. אני לא מנסה לחפש דברים מעניינים במיוחד, אלא פשוט להחצין יותר את מה שאני חושבת, או להפנות את תשומת לבה לדברים שאני רואה ושומעת. רוב השיתוף הזה מתקיים אצלנו בנסיעה באוטו, בחזרה מהגן/בי"ס. לפעמים זה רק "תראי את הציפור הזו" ולפעמים זה דיון שלם, כמו כששמענו בחדשות ברדיו על פרשיית התמ"ל.
 
ונזכרתי במשהו מצחיק - יש לי שאלות

"תחקיר" קבועות כשחוזרים מביה"ס/גן: איך היה לך? מה אכלת? ישנת טוב? עם מי שיחקת? וכו'. כמה שבועות אחרי שהקטנצ'יק התחיל לגן (בסביבות גיל שנתיים), היתה תקופה שבה הוא היה מתחיל לתחקר אותי: "איך היה לך בעבודה, מאמי? ישנת טוב? עם מי שיחקת?"
 
רעיון להוספת עניין לסיפורייך

(אין לי זמן לקרוא את כל השרשור - מתנצלת מראש אם זה כבר עלה) עידן כמעט בגילה של ביתך, וגם לי אין הרבה מה לספר לו על עבודתי למרות שהוא מאוד מתעניין בכך. מה שמאוד משפר את המצב ומוסיף עניין - זו היכרות אישית שלו עם האנשים איתם אני עובדת. וכך, גם כשאני מספרת דברים טריוויאליים ("אכלתי היום ארוחת צהריים עם X מהעבודה והוא אמר שבשבוע הבא הוא יוצא לחופש...Y לא הגיע היום לעבודה כי הוא חולה" וכו') מבחינתו זה הרבה יותר מעניין מאשר לספר דברים כאלה על אנשים "חסרי זהות". כך גם לגבי תאור מקומות בעבודה (תאור של איך נראתה היום פינת הקפה למשל) אם יש לך אפשרות להביא את ביתך, למשך שעה-שעתיים באופן חד-פעמי לעבודה, כל מה שתתארי בפניה אח"כ יהיה מבחינתה הרבה יותר מעניין.
 

אפרתש

New member
היא היתה מזמן, וכל הזמן מבקשת לבוא

שוב. ככה שאנחנו מנסים למצוא הזדמנות מתאימה, כי בכל זאת אין לה מה לעשות םה יום שלם. עשו פה פעם משהו נחמד - יום משפחה. הביאו הפעלות לילדים, הרצאה למבוגרים על מה שאנחנו עושים פה כדי שבני הזוג יידעו, ארוחת צהרים. וכל זה היה במשרדים, כדי שהמשפחה יוכלו לבקר וממש לראות את השולחן עליו אני עובדת. מאז היא חושבת שכל היום עושים פה הדבקות.
 

michald

New member
אנחנו מספרים כל לילה, לפני השינה על

הילדה X, אמא שלה ומה הן עשו היום. למעשה, הסיפור הוא על נועם ועלי, אך אני מרגישה שההרחקה עוזרת לה. כשאני שואלת אותה במפורש "איך היה בגן?" וכו. אני לא מקבלת תשובות, אבל דרך הסיפור עולות לה אסוציאציות שמראות לי באמת מה היא חושבת ומרגישה. יש לי גם תחושה שזה עוזר לה לסכם את היום, ומפני שהיא כל הזמן שואלת "מה נעשה היום?" ו"לאן נלך?",נראה לי שגם הסיכום חשוב. ד"א אני לפעמים ממציאה דברים שקרו לי באותו יום. אני לא מתייחסת לכך כשקר אלא כתחילת סיפור כמו: "היום נסעתי באפניים ופגשתי את האריה בולי שהיה בדרכו לבית של איש הפיצה...". שני הסיפורים לא קשורים כי, כאמור, הסיפור הראשון(שהוא באמת עלינו) הוא לא במפורש עלינו.
 
למעלה