תאמין לי
שגם עובדים סוציאליים יודעים שדברים כאלה יכולים לפרק משפחות...ויודעים שלפעמים קורות טעויות במשפחות הכי טובות. לא שכל החלטה שלהם מקובלת עלי, (ויש לי לעתים גם סתם כך קושי אישי לשחרר - לסמוך על עיוור על טיפול של מישהו אחר) אבל מנגד הלעיטו אותנו מידי הרבה בסיפורי חטיפת ילדים ע"י פקידי סעד.
מה שכן הייתי עושה - אם הם נראים נורמטיביים ויש להם שיגעון אחד לא ברור - לברר את הענין. אני לא הייתי עומדת מולם (כי אני צריכה לשמור לעצמי אופציה לפנות לרשויות אם יתברר שיש כן בעיה אקוטית דורשת התערבות) אלא מערבת את המורה / המלמד של הילד שיבדוק את הענין (הדמות החינוכית, לאחר דיבוב מושכל של הילד, פונה להורים "הבנתי מהילד/מחבריו שכך וכך... מה קורה, איך אפשר לעזור ולקדם...") אח"כ בודקים אם די בשלב הזה או שצריך להתקדם הלאה.
נשמע מסבך את הענין? חשיפת הסיפור בפני עוד צד? במחשבה שניה - זו דרך קצת ארוכה שהיא קצרה ובסופו של דבר גם יותר הוגנת כלפי ההורים.
אה... היועץ החינוכי של ביה"ס הוא דמות רלוונטית מאד בעניין. (אם קיים...אצל הבנות יש)
