חזרתי לשכונה
New member
מה אני אומר ? הנה ....
"כאב מותר לי להיות יצור מיני , ממש כמו לזוגתי .
אני באמת חושב שזאת שאלת זהות ואני בטוח שאם הייתי חי את חיי מ חדש הייתי עושה זאת שוב , לא בטוח שעם הנוכחית , אבל כן , הייתי עושה זאת שוב ....
אם הייתי צריך להיות אדם מחדש בעולם, אין לי ספק שהייתי בוחר בהורות , אכן כי אני יודעת במה זה כרוך.
וכך , לא פתאום, אלא מתוך מודעות , מגיע ילד ואני כאב (ואנו כהורים) מוזמן על ידי התרבות האנושית העתיקה לחלוק את חיינו איתו , כפי שעשו הורינו והורי הורינו (הרי בזכותם אני כותב שורות אלה ...)
וגם אם לא שמים בצד את ה-כ-ל , (כמו שלא שמתי בצד הכל כשנישאתי , או כשהתחלתי לעבוד...) , עדיין אפשר לחיות תוך הבנת צרכי בני/ ביתי , והכל בגובה העיניים ... ואני אב טוב ולו רק מעצם העובדה שאני אב .
אני לא צריך לקבל גושפנקה מאף אחד לעובדת היותי אב טוב ( כולל לא מהפרסומות לחיתול הכי טוב או לסימילאק שיביא את ילדי להיות דוקטורנט .... לא לשכנים , ואפילו לא להורי שהביאוני עד הלום)
ובהמשך....
"התרבות מגדירה את ההורות, היא קושרת קשר הדוק בין ההורים למחויבות שלהם לילדהם ואחר כך קושרת גם את עבודת הבית לענין הזה. יש קשר הדוק בין זה לבין מבנה שוק העבודה.
אם אנו הולכים לעבוד, אנו תמיד נרוויח פחות ממי שאינם מחויבים לבית / משפחה , קרי לוורקוהוליקים למינהם , מה שיגרום לכך שתמיד כשהילד חולה את או אתה תישארו איתו בבית, ללא קשר לשכר אלה רק לרצון להיות איתו כשהוא חלש יותר .
התלות בבן הזוג תלויה במערכת היחסים הבסיסית ולא בכמה הוא או היא משתכרים .
נכון , יותר נוח להאשים את הסביבה במערכת יחסים תלותית , אבל זה נמצא אי-שם פנימה ולא בהורות או שוק העבודה ....
מתוך ראיון שערכתי עם עצמי לאחר קריאת התקציר לראיון של מיה סלע עם ד"ר רוני הלפרן, ראש [ראשת - לא?] התוכנית ללימודי מגדר מכללת בית ברל, הארץ, גלריה שישי, עמ' 42- 44.
"כאב מותר לי להיות יצור מיני , ממש כמו לזוגתי .
אני באמת חושב שזאת שאלת זהות ואני בטוח שאם הייתי חי את חיי מ חדש הייתי עושה זאת שוב , לא בטוח שעם הנוכחית , אבל כן , הייתי עושה זאת שוב ....
אם הייתי צריך להיות אדם מחדש בעולם, אין לי ספק שהייתי בוחר בהורות , אכן כי אני יודעת במה זה כרוך.
וכך , לא פתאום, אלא מתוך מודעות , מגיע ילד ואני כאב (ואנו כהורים) מוזמן על ידי התרבות האנושית העתיקה לחלוק את חיינו איתו , כפי שעשו הורינו והורי הורינו (הרי בזכותם אני כותב שורות אלה ...)
וגם אם לא שמים בצד את ה-כ-ל , (כמו שלא שמתי בצד הכל כשנישאתי , או כשהתחלתי לעבוד...) , עדיין אפשר לחיות תוך הבנת צרכי בני/ ביתי , והכל בגובה העיניים ... ואני אב טוב ולו רק מעצם העובדה שאני אב .
אני לא צריך לקבל גושפנקה מאף אחד לעובדת היותי אב טוב ( כולל לא מהפרסומות לחיתול הכי טוב או לסימילאק שיביא את ילדי להיות דוקטורנט .... לא לשכנים , ואפילו לא להורי שהביאוני עד הלום)
ובהמשך....
"התרבות מגדירה את ההורות, היא קושרת קשר הדוק בין ההורים למחויבות שלהם לילדהם ואחר כך קושרת גם את עבודת הבית לענין הזה. יש קשר הדוק בין זה לבין מבנה שוק העבודה.
אם אנו הולכים לעבוד, אנו תמיד נרוויח פחות ממי שאינם מחויבים לבית / משפחה , קרי לוורקוהוליקים למינהם , מה שיגרום לכך שתמיד כשהילד חולה את או אתה תישארו איתו בבית, ללא קשר לשכר אלה רק לרצון להיות איתו כשהוא חלש יותר .
התלות בבן הזוג תלויה במערכת היחסים הבסיסית ולא בכמה הוא או היא משתכרים .
נכון , יותר נוח להאשים את הסביבה במערכת יחסים תלותית , אבל זה נמצא אי-שם פנימה ולא בהורות או שוק העבודה ....
מתוך ראיון שערכתי עם עצמי לאחר קריאת התקציר לראיון של מיה סלע עם ד"ר רוני הלפרן, ראש [ראשת - לא?] התוכנית ללימודי מגדר מכללת בית ברל, הארץ, גלריה שישי, עמ' 42- 44.
