מה איתי??

[חגית אמא של אלה]

מה איתי??

היום חשבתי לי: אלה ואני מבלות כ-19 שעות ביממה יחד. המון רגעים הם קסומים ולא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. אבל זמנים אחרים הם קשים יותר, וכמו כל הורה נורמלי (אני חושבת), יש רגעים ממש ממש קשים שבא לי להיכנס מתחת לשמיכה ולהיות קצת ילדה בעצמי. שייקחו ממני רק לכמה זמן את האחריות הזאת. לשמחתי זה עובר מהר, אבל היום חשבתי לי- מה עם אמהות (וגם אבות) החינוך הביתי? איך נראית התמודדות נונ-סטופית עם ילד/ים, לעתים בגילאים לא קלים בכלל? הם לא הולכים לאיבוד לפעמים בתוך הדרך חיים הזאת?? אמנם הייתי עם אלה בבית שנתיים וחצי והיה נהדר. לא היה יום אחד שהתחרטתי. אבל עכשיו כשהיא גדולה יותר והגיל עושה את שלו מבחינת הצבת גבולות הדדית ושאר התנהגויות אופייניות, אני תוהה לי לפעמים... מה אתם חושבים??

 

[חגית אמא של אלה]

ולשם הבהרה: הכותרת "מה איתי"

מתייחסת ל: מה עם הזמן הפנוי שלי? הדברים שאני רוצה מעצמי שאינם קשורים להורות? ולפעמים גם: מה עם השפיות שלי??

 

[חגית ויובל]

בודאי שיש רגעים קשים. איך לא?

לא כל הרגעים הם מופלאים

ויש רגעים/שעות/ימים מעצבנים וקשים. איך מוצאים את המזן לעצמי? מוצאים. חייבים למצוא. וכל משפחה עושה זאת בדרך שמתאימה לה. אצל משפחה אחת האבא חוזר מוקדם, אצל אחרת הוא מקדיש את שישי לילדה ומשחרר את האמא. משפחה אחרת נעזרת בסבאסבתא ואחרים בבייביסיטר. חינוך ביתי אין משמעותו שאמא צריכה להיות כ-ל הזמן עם ילדה. אפשר ורצוי (תלוי בגיל וברצון הילד) שהילד ישהה פרק זמן עם מבוגר אהוב ואחראי אחר. ולמרות הקשיים, ולמרות האינטנסיביות - אני לא מצטערת על הבחירה שלי

 

[אמא של נועהלה]

אני אומנם "רק" שנה ו 10 חודשים

בבית....ומתחננת לפחות עוד שנה(בנתיים...מקווה שיותר) בדרך כלל לוקחת לעצמי כמה שעות "חופש" בשבוע. כל פעם יותר ויותר....משאירה את נועה פעם בשבוע קבוע אצל דודה שלה לאחר צהריים שלם, ביום שישי הרבה פעמים משאירה אותה אם אבא שלה, וליפעמים גם לוקחת ערב חופשי לבד או אם בן הזוג. כשנועה היתה קטנה לא העזתי לעסות את זה....אבל כל פעם אני זקוקה לזה יותר ויותר.... כמובן,הזמן שלי איתה הוא מדהים....אבל כמו שאת אומרת....גם אם עצמי אני אוהבת להיות....

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

זה עניין של זמן ומידת הצורך.

כשתינוק נולד - אי אפשר להפריד אבל ככל שהילד גדל, הוא נעשה עצמאי, ויש לו מקומות ואנשים שמעניינים אותו יותר מאימא. בהתחלה, אם את לא רגילה, שעתיים פנויות פתאום - זה די מביך. בלילה הראשון שלי בלי יהונתן (גיל 3 בערך) - התעוררתי מדי פעם... גיליתי שאין בשביל מי ונרדמתי חזרה. לגבי ההתנהגויות הקשות - הן קשות בהרבה כשהם במערכת. המרחק מהמערכת עושה את שלו יש פחות גורמי STRESS ולכן, פחות מה לפרוק. קל יותר למצוא זמנים לשיחה ומותר גם לכעוס ולריב. יש אימא עייפה / חולה /או סתם מרגישה לא טוב. יש אימא בטלפון ויש "אני יוצאת לקניות, אתה רוצה לבוא?" ועם הזמן, כשהם גדלים, הם לא תמיד באים... ואפשר ומותר להיעזר בבייביסיטר, בחונך (במיוחד חד הוריות) ואפשר ומותר לצפות מסבא - סבתא לקצת עזרה ובגיל מסוים, אפשר להשאיר אצל חבר/ה ולחזור לקחת ישר לארוחת הערב ואת לא תאמיני, אבל בשלב מסוים הם גם ישינים אחד אצל השני. וזה לא חייב להיות הדדי אם אי אפשר. למשל: יהונתן נוסע המון לכפר תבור לחבריו כיון שאין לנו בית, הם לא יכולים לבוא... (והם גם מחוברי בית כאלו - שלא ממש מצליחים לישון רחוק מאימא

) אז יש כאן המון עניין של אופי שלך, ואופי של הילד/ה והדרך בה את מגדלת אותה (במקרה שלך) או אותו (במקרה שלי, למשל) ועוד משהו, יש ימים שהולכים לאיבוד ויש ימים שהכל נראה כל כך בלתי אפשרי וסופי. ואת יודעת מה? כמו כל דבר בחיים, גם הרגעים / ימים האלו עוברים וימים ורגעים אחרים, נעימים יותר באים.

 

[כחול שמיים]

את נורמלית לחלוטין!!!

ואת חושבת שהיה שפוי אילו לא היית רוצה מעט זמן לעצמך? אילו לא היית חשה שאת רוצה קצת מנוחה מהאחריות? כל דבר נעשה באהבה ובהערצה לזאטוטים שלנו, אבל אם לא תדאגי מעט לעצמך ותפני לעצמך מעט זמן איך תהיה לך מספיק אנרגיה, כוחות, נשימה לאחריות הזו??? כשהילד גדל הצורך שלו בבילוי בחברת ילדים אחרים גדל והולך. אין ספק שהימצאות בחברת ילדים אחרים, במקומות שונים מפתחת את הכישורים של הילד, מחדדת את חושיו ומעוררת את סקרונותו לדעת עוד ועוד. לכן כשאני חושבת על החינוך של נמר בעתיד אני מנסה למצא דרך שתשלב בין החינוך והלמידה שלי בבית לבין מסגרת עם ילדים אחרים. אני רואה יתרונות גם בכך שילד לומד במסגרת חלופית ולא רק בבית:

הילד מכיר ילדים אחרים וסביבות לימוד שונות.

הילד נחשף לשיטות לימוד שונות / חדשות / אחרות.

הילד לומד להקשיב לאחרים ולומד ללמוד ממישהו אחר ולא רק מאמא או אבא.

הילד לומד לקבל על עצמו אחריות למעשיו והתנהגותו.

הילד נחשף למצבים בהם הוא צריך לבחור ולהחליט ואין מי "שיחליט" בשבילו.

מתפנה לך זמן לעצמך והפגישה עם הילד תהיה מהנה ופוריה. . . . . . . . . . . . ואחרי שאני קוראת את מה שכתבתי אני אומרת לעצמי: "תראי מי מדברת.."

 

[חגית אמא של אלה]

../images/Emo6.gif

אהבתי את ה"תראי מי מדברת..." גם אני בהתלבטות ממושכת בין חינוך ביתי וחלופי, ואני מוצאת את עצמי נוטה דווקא לכיוון החלופי מכמה סיבות. סיבה אחת היא השפיות שלי. אולי זה הגיל , אולי זה התרגיל (...) אבל פחות קל איתה בשבועות האחרונים, בזמן שהגננת אומרת שבגן הכל נפלא. אני חוושבת שגם הילדה שלי צריכה את האיזון הזה. להיות עם דמויות מרכזיות אחרות, אפילו עם סוג חינוך קצת שונה מהבית. הרי, אני מניחה, הגבולות שאני מציבה לה הם שונים מהגבולות בגן. מה שהיה בעיני ממש נורא, מקבל פתאום איזשהו יתרון. היא לא בבועה, היא בוחנת ומבינה שיש כל מיני סוגי התמודדויות וכל מיני מצבים. כך גם התמודדות עם כל מיני סוגי ילדים. טוב, אני בעצם חוזרת בצורה הרבה פחות טובה על מה שכחול שמיים כתבה... השורה התחתונה היא שלפחות שנות הגן (בי"ס, עבורי, זה עולם אחר לגמרי וכזה שאני לא רוצה להתמודד איתו) יכולות להיות מועילות לילד כל עוד הצוות הוא ליברלי ואוהב. אלה עברה שינוי חיובי מדהים מתחילת השנה ועד עכשיו, היא מאוד אוהבת את הגן, מכבדים אותה ונותנים לה חופש וסובלנות בכל דבר שהיא בוחרת. אפילו שפת הגוף שלה שונה. קורע את לבי שהרומן ייגמר בקרוב (והיא אפילו לא יודעת שאנחנו עוזבים את הגן הזה...), אבל זה כבר להודעה אחרת...