מה אומרים לחבר?

[danielaph]

מה אומרים לחבר?

חבר שכל את אשתו מה אומרים? מנסיוני אני לא אומרים, רק מחבקים ומשתתפים בבכי, אך בלב יש לי המון מילים: נצור את האתמול, המחר רק מרחיק אותך מהגוף החם מהחיוך הקול, הכל עדיין טרי לגמרי וכמו שאומרים אני לא מאמין, רק אתמול ראיתי אותה כך זה היום צריך להחזיק באתמול כי המחר מרחיק אותך יותר ויותר אפילו שהכאב לא מרפה אצה משתנה אתה מתבגר ומזקין אט אט עם העצב בלב ללא היכולת לשמר את העבר

 

[2קוסמת]

הי,

כמו שאמרת... רק מחבקים, זה הכי עוזר, הרי כל מילה לא יכולה לעודד. ואצלי, אני מרגישה שלפעמים המילים יותר מכאיבות... נראה לי שכל מה שאנשים אומרים כל כך דבילי!!! אני מעדיפה שפשוט ישתקו... אם בא לי לדבר ולפרוק - אחלה אבל נמאס מכל ה"עצות" האלו שכל אחד נותן... בהצלחה... אם תרצה קצת לפרוק, תרגיש חופשי... בשביל זה כולנו כאן...

 

[אוריאל מעוז]

אומרים לחבר.....

שלא ניתן למנוע מציפורי היגון מלחוג מעל לראשינו - זה בלתי נמנע אולם ניתן בהחלט למנוע מהן מלקנן בשערותינו.....

 

[נ.תהילה]

...

"האומר דבר בשם אומרו-מביא גאולה לעולם"- לא כך אוריאל? אז מי החכם שאמר את המשפט הנ"ל?

 

[אוריאל מעוז]

../images/Emo13.gif

במקום שלא יודעים מי אמר משהו, נוהגים לכתוב "חכם סיני" או "חז"ל" או "אנונימוס".... בחרי נא אחד מהם....

 

[נ.תהילה]

איזה באסה...

חבל, כי חשבתי שאולי תדע מיהו שאמר משפט זה.אני ממש אוהבת אותו. דניאל, דע-בכדי שלא תתאכזב- אין הרבה דברים מנחמים בעסק. מה שאני מיעצת לך הוא כן לנסות לקבל את מה שנותנים לך האנשים פה-רובם באמת חכמים, לפחות כמוך, וכולם כמעט ללא צל של ספק בעלי נסיון-והרי אין חכם כבעל הנסיון-בעיקר אם זה נסיון דומה לשלך, וכולנו כאן בסירה דומה מאוד. רק טוב לכולנו

 

[danielaph]

ואה חושב שזה מנחם?

ואתה חושב שזה עוזר משהו ? הבבלט שכתבת, אתה חושב שזה מנחם?

 

[אוריאל מעוז]

שלום לך חבר יקר......

אילו.... אילו היית עוצר לרגע וחושב על מה שכתבתי לך אולי לא היתה יוצאת תגובה כזו ממך. ביקשת עצה - קיבלת תגובה. אתה יכול לקבלה ואתה יכול שלא. מכאן ועד בבל"ת (ולא כפי שכתבת עם טעות כתיב) הדרך רחוקה, ויכולת לחשוב על תגובה מתונה יותר מאשר "בילבולי ביצים ללא תכלית".... וכן... כן, אני חושב שהבנת המשפט הזה, כן עוזר להתקדם הלאה לאחר שכול ואובדן. לא, אני לא חושב שזה מנחם - כי אין דבר כזה "נחמה", לפחות לא במושג הפשטני שלו. מי שחווה את השכול יודע בתוך תוכו שאין נחמה. שום דבר לא עוצר את הכאב, שום דבר לא עוצר את צער החיסרון, שום דבר לא עוצר את דמעות הגעגועים, שום דבר לא עוצר את עצב האובדן... אבל באמת שום דבר! ישנם כאלה שנתפסים בשקרים שמפיצים אלו שלא חוו שכול, כגון אמירות של "הזמן מרפא" ועוד כהנה, אבל עד מהרה מבינים שלא. ככל שהזמן עובר, גדל הגעגוע, גדל הצער, או לפחות נשאר כפי שהינו ברגע קבלת הבשורה... אלא מה? לומדים לחיות איתו! לומדים כי הכאב כאן, מסתובב סביב ולא מרפה. לומדים כי ציפורי הצער והיגון תמיד היו פה, חגים מעל, עם מעגל החיים והמוות, השכול והאובדן, בין בעתו ובין שלא בעתו אבל הם כאן. ואז מגיעה בשורה מרה. בתחילה מנופפים בידיים שמאלה וימינה בכאב, ומנסים למנוע מהן לנחות עלינו אחר כך יושבים נמוך על הארץ עם ידיים על הראש בתקווה שלא ינקרו יותר מידי. השלב אחרי זה קמים ומנערים אותם מעלינו ואומרים להם - קן? אצלי לא תקננו! ו... ממשיכים לחיות את החיים מאבל לשמחה, מיום טוב ליגון, ולא נותנים לציפורי היגון לבנות קינים בשערותינו! את זה אומרים לחבר טוב, אומרים לו את האמת המרה כי טובה אמת מרה משקר מתוק כי לשקר אין רגלים וסופו ליפול עכשיו הבנת את זה "שטקר"?