איש אמוציונאלי
New member
מהקבר עד שפת הים
כבכל יום שישי בבוקר הטלטלתי עם זר פרחים מאד יפים שאני כבר מארגן בחנות הפרחים בתוך אגרטל עם חומר שמונע ריקבון. הזרים האלו מחזיקים לפחות שבועיים. כמובן שאנסטזיה גם מחליפה מיים וגוזמת קצוות בימי שלישי. עוד אני סוחב איתי דלי. בכל פעם אני פוגש שם את אותו הפועל הערבי שעובד במתחם שעדיין נמצא בבנייה. אנחנו מברכים זה את זה לשלום. אתמול ניגשתי אליו והצגתי את עצמי ושאלתי אותו לשמו. הוא היה מאד חביב ומתעניין אז גררתי אותו לקבר שלנו וסיפרתי לו באריכות על כל מעלותיה של ביאטריס. הוא היה מאד מנומס והשתתף בצערי. והצער אתמול בבוקר היה גדול ובלתי נסבל. אני נוהג לשאת הרבה דליים של מיים ולשטוף את קברי השכנים וכן את השביל שליד. לא יכול לסבול את כל הליכלוך מסביב. הקבר של שקף של קשתי של קובו של מנחם כולם יוצאים נשכרים מהשכנות לביטאריס. ואנסטזיה טוענת שאני "בלתי שפוי סיזיפי". טוב את זה אני כבר יודע מזמן.
ומתחיל לבכות וליילל כזאב בערבה. אני מגיע מוקדם. לא רוצה הפרעות. רוצה להתייחד.
וכך חזרתי הביתה שפוף מדוכא עד עפר. והתחלתי להכין צהריים. בעודי מכין את הירקות למרק נכנסה ביתי ניקול והתחילה לעזור. היא ואני מסתדרים מצויין במטבח. זורמים בלי להיתקל זו בזה. היא אומרת לי מה לעשות ואני מציית. אני מאד אוהב את הפוזיציה הזאת של אישה שיודעת מה צריך לעשות... במטבח. ואז היא מזמינה את אנסטזיה ולידיה (ואלמה גם) לאכול איתנו. הכל ספונטני הכל בלי הכנות, מאולתר.
הגיעה החבורה השמחה. ואלמה קופצת משתובבת. ואנסטזיה צועקת משתותובבת. שתי משוגעות מקסימות. ואוכלים ברוגע, כמעט, כי אלמה רוצה גם והיא קופצת ואסור לה לאכול את האוכל שלנו.
בגמר האוכל ניקול ואנסטזיה מבחינות בהרבה אבק שהצטבר למרות המנקה הלא מנקה שאני לא פוגש אף פעם. הן ניגשות ובמרץ מתחילות לנגב אבק. ואני שוטף לי כלים ומחייך לעצמי וכל כך נעים לי פתאום עם כל החיים שנכנסו שוב לביתה של ביאטריס. ואפילו שהיא איננה - היא פה איתנו ושמחה שאנחנו יחד, מחוברים ואוהבים.
והבוקר, שבת בבוקר, עושה טיול על שפת הים עם אנסטזיה ואלמה שהולכת מאד יפה ונטפלת לכל הכלבים הענקיים ללא חשש. אלמה היא גורה בת ארבעה חודשים מסוג בישון והיא היתה פעם לבנה. עכשיו היא בצבע ליכלוך. וזו הליכה מאד רומנטית מלאה בחיבוקים וליטופים ונשיקות .... כן.... לאלמה. למי חשבתן.
כבכל יום שישי בבוקר הטלטלתי עם זר פרחים מאד יפים שאני כבר מארגן בחנות הפרחים בתוך אגרטל עם חומר שמונע ריקבון. הזרים האלו מחזיקים לפחות שבועיים. כמובן שאנסטזיה גם מחליפה מיים וגוזמת קצוות בימי שלישי. עוד אני סוחב איתי דלי. בכל פעם אני פוגש שם את אותו הפועל הערבי שעובד במתחם שעדיין נמצא בבנייה. אנחנו מברכים זה את זה לשלום. אתמול ניגשתי אליו והצגתי את עצמי ושאלתי אותו לשמו. הוא היה מאד חביב ומתעניין אז גררתי אותו לקבר שלנו וסיפרתי לו באריכות על כל מעלותיה של ביאטריס. הוא היה מאד מנומס והשתתף בצערי. והצער אתמול בבוקר היה גדול ובלתי נסבל. אני נוהג לשאת הרבה דליים של מיים ולשטוף את קברי השכנים וכן את השביל שליד. לא יכול לסבול את כל הליכלוך מסביב. הקבר של שקף של קשתי של קובו של מנחם כולם יוצאים נשכרים מהשכנות לביטאריס. ואנסטזיה טוענת שאני "בלתי שפוי סיזיפי". טוב את זה אני כבר יודע מזמן.
ומתחיל לבכות וליילל כזאב בערבה. אני מגיע מוקדם. לא רוצה הפרעות. רוצה להתייחד.
וכך חזרתי הביתה שפוף מדוכא עד עפר. והתחלתי להכין צהריים. בעודי מכין את הירקות למרק נכנסה ביתי ניקול והתחילה לעזור. היא ואני מסתדרים מצויין במטבח. זורמים בלי להיתקל זו בזה. היא אומרת לי מה לעשות ואני מציית. אני מאד אוהב את הפוזיציה הזאת של אישה שיודעת מה צריך לעשות... במטבח. ואז היא מזמינה את אנסטזיה ולידיה (ואלמה גם) לאכול איתנו. הכל ספונטני הכל בלי הכנות, מאולתר.
הגיעה החבורה השמחה. ואלמה קופצת משתובבת. ואנסטזיה צועקת משתותובבת. שתי משוגעות מקסימות. ואוכלים ברוגע, כמעט, כי אלמה רוצה גם והיא קופצת ואסור לה לאכול את האוכל שלנו.
בגמר האוכל ניקול ואנסטזיה מבחינות בהרבה אבק שהצטבר למרות המנקה הלא מנקה שאני לא פוגש אף פעם. הן ניגשות ובמרץ מתחילות לנגב אבק. ואני שוטף לי כלים ומחייך לעצמי וכל כך נעים לי פתאום עם כל החיים שנכנסו שוב לביתה של ביאטריס. ואפילו שהיא איננה - היא פה איתנו ושמחה שאנחנו יחד, מחוברים ואוהבים.
והבוקר, שבת בבוקר, עושה טיול על שפת הים עם אנסטזיה ואלמה שהולכת מאד יפה ונטפלת לכל הכלבים הענקיים ללא חשש. אלמה היא גורה בת ארבעה חודשים מסוג בישון והיא היתה פעם לבנה. עכשיו היא בצבע ליכלוך. וזו הליכה מאד רומנטית מלאה בחיבוקים וליטופים ונשיקות .... כן.... לאלמה. למי חשבתן.