מהי קורצה?
- פותח הנושא אח ורע
- פורסם בתאריך
מלקט אֹרֹת
New member
עיסה
עופר בן אברהם
Member
עופר בן אברהם
Member
אכילת קורצין
היא תרגום של 'הליכת רכיל'. דניאל ג' ח-יב: כָּל-קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ-זִמְנָא, קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין; וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן, דִּי יְהוּדָיֵא. ט עֲנוֹ, וְאָמְרִין, לִנְבוּכַדְנֶצַּר, מַלְכָּא: מַלְכָּא, לְעָלְמִין חֱיִי. י אנתה (אַנְתְּ) מַלְכָּא, שָׂמְתָּ טְּעֵם, דִּי כָל-אֱנָשׁ דִּי-יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וסיפניה (וְסוּפֹּנְיָה), וְכֹל זְנֵי זְמָרָא--יִפֵּל וְיִסְגֻּד, לְצֶלֶם דַּהֲבָא. יא וּמַן-דִּי-לָא יִפֵּל, וְיִסְגֻּד--יִתְרְמֵא, לְגוֹא-אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. יב אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן, דִּי-מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל-עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל, שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ, וַעֲבֵד נְגוֹ--גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ, לָא-שָׂמוּ עליך (עֲלָךְ) מַלְכָּא טְעֵם, לאלהיך (לֵאלָהָךְ) לָא פָלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין. [בקיצור, החבר'ה הכשדים אכלו קורצי היהודים (הלשינו עליהם), שהם לא משתחוים לצלם נבוכדנצר ("לא שמים עליך, המלך!"...).] זהו התרגום הארמי לויקרא יט, טז: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" - לָא תֵיכוֹל קוּרְצִין [נ"א קַרְצִין] בְּעַמָּךְ. ואומר על כך רש"י במקום: נראה בעיני, שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חיזוק שדבריו מקויימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת 'אכילת קורצין', לשון "קורץ בעיניו" (משלי ו, יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים. וחולק עליו הרמב"ן: ...ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח, כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות ומופת, גם המלשין עבד אל אדוניו לא יבטיחנו האדון שישמע אליו, ומה טעם לאכילה הזאת? ונבוכדנאצר בהוראת הצדיקים עשה מה שעשה, לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם וגם לא האמין להם, אבל שאל הצדא שדרך מישך וכו' (דניאל ג, יד) וצוה שישתחוו מכאן ואילך והיה מעביר על מה שעברו. ודריוש לא היה מאכיל להם למלשיני דניאל, רק לענה וראש, וכתוב בהן 'די אכלו קרצוהי די דניאל' (שם ו, כה). ואפילו אם אמת הדבר שיעשה כן בזמנים ההם, אחר שהכתוב אומר 'לא תלך רכיל בעמך' למה יזכיר אונקלוס מנהג השטות ההוא, ואין לאזהרה ענין בו? אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול, והוא מורגל בדברי חכמים: "ועיזא לאו אכלויי מכלוליה, ולא גברא בעי אכלולי?" (ב"ב ה, א) ותרגום יונתן 'קרא בגרון' (ישעיהו נח, א) - "אכלי"; 'ושרק לו מקצה הארץ' (שם ה', כו) - "ויכלי ליה"; 'וינהום עליו כנהמת ים' (שם ה, ל) - "ויכלי עליהון", וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול, שיודיע חפצו בלא חיתוך מילות, ולכן יאמר כן בצועק לעזים הנכנסות בשדה, ויתרגם כן השורק והנוהם והצועק, ודרך הרכילים לבוא ברביםאו לפני המושל וינהמו בגרונם ויקרצו ביניהם לרמוז כי שמעו דברים, עד שיפצרו בהם ויגידו אותן, על כן נקראים 'אוכלי קורצין', נוהמים ברמזים. ואונקלוס תרגם 'רכילות' עניינו, ולא חשש לפרש לשון הכתוב, וכן דרכו תמיד כי להבין הענין הוא מתכוין. ובאמת, קושיותיו של הרמב"ן, אחה"ר, אינן כל כך קשות; שכן רש"י רק תיאר את הדרך שבה צמח מטבע הלשון, והלוא אין מחויבות שתמיד זה יהיה כך, כשם שכסף יכול להיות עשוי מנייר. אפעלפיכן, פירושו מעניין.
היא תרגום של 'הליכת רכיל'. דניאל ג' ח-יב: כָּל-קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ-זִמְנָא, קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין; וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן, דִּי יְהוּדָיֵא. ט עֲנוֹ, וְאָמְרִין, לִנְבוּכַדְנֶצַּר, מַלְכָּא: מַלְכָּא, לְעָלְמִין חֱיִי. י אנתה (אַנְתְּ) מַלְכָּא, שָׂמְתָּ טְּעֵם, דִּי כָל-אֱנָשׁ דִּי-יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וסיפניה (וְסוּפֹּנְיָה), וְכֹל זְנֵי זְמָרָא--יִפֵּל וְיִסְגֻּד, לְצֶלֶם דַּהֲבָא. יא וּמַן-דִּי-לָא יִפֵּל, וְיִסְגֻּד--יִתְרְמֵא, לְגוֹא-אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. יב אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן, דִּי-מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל-עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל, שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ, וַעֲבֵד נְגוֹ--גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ, לָא-שָׂמוּ עליך (עֲלָךְ) מַלְכָּא טְעֵם, לאלהיך (לֵאלָהָךְ) לָא פָלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין. [בקיצור, החבר'ה הכשדים אכלו קורצי היהודים (הלשינו עליהם), שהם לא משתחוים לצלם נבוכדנצר ("לא שמים עליך, המלך!"...).] זהו התרגום הארמי לויקרא יט, טז: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" - לָא תֵיכוֹל קוּרְצִין [נ"א קַרְצִין] בְּעַמָּךְ. ואומר על כך רש"י במקום: נראה בעיני, שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חיזוק שדבריו מקויימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת 'אכילת קורצין', לשון "קורץ בעיניו" (משלי ו, יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים. וחולק עליו הרמב"ן: ...ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח, כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות ומופת, גם המלשין עבד אל אדוניו לא יבטיחנו האדון שישמע אליו, ומה טעם לאכילה הזאת? ונבוכדנאצר בהוראת הצדיקים עשה מה שעשה, לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם וגם לא האמין להם, אבל שאל הצדא שדרך מישך וכו' (דניאל ג, יד) וצוה שישתחוו מכאן ואילך והיה מעביר על מה שעברו. ודריוש לא היה מאכיל להם למלשיני דניאל, רק לענה וראש, וכתוב בהן 'די אכלו קרצוהי די דניאל' (שם ו, כה). ואפילו אם אמת הדבר שיעשה כן בזמנים ההם, אחר שהכתוב אומר 'לא תלך רכיל בעמך' למה יזכיר אונקלוס מנהג השטות ההוא, ואין לאזהרה ענין בו? אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול, והוא מורגל בדברי חכמים: "ועיזא לאו אכלויי מכלוליה, ולא גברא בעי אכלולי?" (ב"ב ה, א) ותרגום יונתן 'קרא בגרון' (ישעיהו נח, א) - "אכלי"; 'ושרק לו מקצה הארץ' (שם ה', כו) - "ויכלי ליה"; 'וינהום עליו כנהמת ים' (שם ה, ל) - "ויכלי עליהון", וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול, שיודיע חפצו בלא חיתוך מילות, ולכן יאמר כן בצועק לעזים הנכנסות בשדה, ויתרגם כן השורק והנוהם והצועק, ודרך הרכילים לבוא ברביםאו לפני המושל וינהמו בגרונם ויקרצו ביניהם לרמוז כי שמעו דברים, עד שיפצרו בהם ויגידו אותן, על כן נקראים 'אוכלי קורצין', נוהמים ברמזים. ואונקלוס תרגם 'רכילות' עניינו, ולא חשש לפרש לשון הכתוב, וכן דרכו תמיד כי להבין הענין הוא מתכוין. ובאמת, קושיותיו של הרמב"ן, אחה"ר, אינן כל כך קשות; שכן רש"י רק תיאר את הדרך שבה צמח מטבע הלשון, והלוא אין מחויבות שתמיד זה יהיה כך, כשם שכסף יכול להיות עשוי מנייר. אפעלפיכן, פירושו מעניין.
אני בשוק טוטאלי!../images/Emo2.gif
ככה הרמב"ן מדבר על רש"י??? "אין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח"??? תגיד לי בבקשה שדבריו הוצאו מהקשרם! ככה לדבר על גדול ישראל שהשכינה ממש נתנה בפיו את המילים? נראה לי שרש"י ממש הביא לרמבן את הסעיף ולא מדובר בהסתייגות אחת. אחרת היה אומר "טעה", "לא דייק" וכיו"ב. אבל "בלי טעם וריח"? מוזר. מוזר.
ככה הרמב"ן מדבר על רש"י??? "אין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח"??? תגיד לי בבקשה שדבריו הוצאו מהקשרם! ככה לדבר על גדול ישראל שהשכינה ממש נתנה בפיו את המילים? נראה לי שרש"י ממש הביא לרמבן את הסעיף ולא מדובר בהסתייגות אחת. אחרת היה אומר "טעה", "לא דייק" וכיו"ב. אבל "בלי טעם וריח"? מוזר. מוזר.
נו, זה עוד ביטוי פושר
ראשית, צריך להתרגל לצורה שבה התבטאו גדולי יהדות המזרח/מערב (ארצות האסלאם). דבר ידוע הוא, שהם אמרו מה שהם חושבים, גם אם היו אלה מילים חריפות (הראב"ד אמר על הרמב"ם לא פעם ולא פעמיים ביטויים מהסוג הנ"ל. הרמב"ן אף אמר על הראב"ע דברים חריפים כמו 'ובזאת יוצק זהב רותח בפיו של החכם'). [אגב, דרך הביטוי הזו נפוצה גם היום בקרב חכמי עדות המזרח, וד"ל.] שנית, הדברים מכוונים לפירוש עצמו, ולא לאיש. ובעצם, 'בלי טעם ובלי ריח' הוא ביטוי מעודן יחסית, אם מנתקים אותו מלשון דיבורנו היום. וידוע שהרמב"ן העריץ את רש"י, ובהקדמתו אמר שישים לנגד עיניו את נרות המנורה הטהורה, פירושי רש"י לתורה. אפעלפיכן, חלק עליו לא אחת, ולעתים (נדירות יחסית) במילים חריפות במקצת. על ראב"ע הייתה לו תרעומת רבה יותר ("תוכחת מגולה ואהבה מסותרה" כדבריו בהקדמה), בעיקר בגלל שחלק לעתים על חז"ל בצורה מפורשת ובוטה מדי לטעמו של הרמב"ן.
ראשית, צריך להתרגל לצורה שבה התבטאו גדולי יהדות המזרח/מערב (ארצות האסלאם). דבר ידוע הוא, שהם אמרו מה שהם חושבים, גם אם היו אלה מילים חריפות (הראב"ד אמר על הרמב"ם לא פעם ולא פעמיים ביטויים מהסוג הנ"ל. הרמב"ן אף אמר על הראב"ע דברים חריפים כמו 'ובזאת יוצק זהב רותח בפיו של החכם'). [אגב, דרך הביטוי הזו נפוצה גם היום בקרב חכמי עדות המזרח, וד"ל.] שנית, הדברים מכוונים לפירוש עצמו, ולא לאיש. ובעצם, 'בלי טעם ובלי ריח' הוא ביטוי מעודן יחסית, אם מנתקים אותו מלשון דיבורנו היום. וידוע שהרמב"ן העריץ את רש"י, ובהקדמתו אמר שישים לנגד עיניו את נרות המנורה הטהורה, פירושי רש"י לתורה. אפעלפיכן, חלק עליו לא אחת, ולעתים (נדירות יחסית) במילים חריפות במקצת. על ראב"ע הייתה לו תרעומת רבה יותר ("תוכחת מגולה ואהבה מסותרה" כדבריו בהקדמה), בעיקר בגלל שחלק לעתים על חז"ל בצורה מפורשת ובוטה מדי לטעמו של הרמב"ן.
מלקט אֹרֹת
New member
שכחת את (ותראה את) האור
פעם אחת
החלטתי למצוא אחת ולתמיד מקום שבו הראב"ד מתייחס בחיוב לרמב"ם - בכל זאת, הוא כתב את הרמב"ם. חיפשתי וחיפשתי - ולא מצאתי. ואז, במר יאושי, מצאתי במאמר כלשהו את המשפט הבא (פחות-או-יותר): "הרמב"ם היה אחד מענקי הרוח והטא-טא-טא-טא-טא.., ואפילו בעל פלוגתתו החריף ביותר, הראב"ד, התייחס אליו בכבוד רב וכתב עליו: "מלאכה גדולה עשה באסיפתו דברי הגמרא והירושלמי והתוספתא". אורו עיני! רצתי לראות את דברי הראב"ד בפנים, אולי מצאתי סוף סוף את הנשיקה שהלכה לאיבוד - והרי לפניכם הציטוט המלא, לא נגעתי: (הלכות כלאיים פרק ו' הלכה ב') "כל מה שכתב כאן אין לו שורש בגמרא ולא בתוספתא ולא השכל מורה; וחוץ לעיגול 32 אמה למה יאסור כלל?! וחיי ראשי, לולא כי מלאכה גדולה עשה באסיפתו דברי הגמרא והירושלמי והתוספתא הייתי מאסף עליו אסיפת עם וזקניו וחכמיו, כי שינה עלינו הלשונות והמליצות וסיבב פני השמועות לפנים אחרים וענינים שונים. והנה הניח כאן לשון המשנה וכל מה שפירשו עליה בגמרא: ...".
החלטתי למצוא אחת ולתמיד מקום שבו הראב"ד מתייחס בחיוב לרמב"ם - בכל זאת, הוא כתב את הרמב"ם. חיפשתי וחיפשתי - ולא מצאתי. ואז, במר יאושי, מצאתי במאמר כלשהו את המשפט הבא (פחות-או-יותר): "הרמב"ם היה אחד מענקי הרוח והטא-טא-טא-טא-טא.., ואפילו בעל פלוגתתו החריף ביותר, הראב"ד, התייחס אליו בכבוד רב וכתב עליו: "מלאכה גדולה עשה באסיפתו דברי הגמרא והירושלמי והתוספתא". אורו עיני! רצתי לראות את דברי הראב"ד בפנים, אולי מצאתי סוף סוף את הנשיקה שהלכה לאיבוד - והרי לפניכם הציטוט המלא, לא נגעתי: (הלכות כלאיים פרק ו' הלכה ב') "כל מה שכתב כאן אין לו שורש בגמרא ולא בתוספתא ולא השכל מורה; וחוץ לעיגול 32 אמה למה יאסור כלל?! וחיי ראשי, לולא כי מלאכה גדולה עשה באסיפתו דברי הגמרא והירושלמי והתוספתא הייתי מאסף עליו אסיפת עם וזקניו וחכמיו, כי שינה עלינו הלשונות והמליצות וסיבב פני השמועות לפנים אחרים וענינים שונים. והנה הניח כאן לשון המשנה וכל מה שפירשו עליה בגמרא: ...".
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.