מותה של הלכת בטאט (אולי)
הלכת בטאט מתייחסת להוראת סעיף 49ז של חוק מיסוי מקרקעין. הוראה זו מסדירה את מה שמכונה בדיני מס שבח פיצול רעיוני-אנכי, שנועד להבחין, לצורכי פטור ממס שבח, בין התמורה שהתקבלה עבור הנכס, דירת המגורים עצמה, לבין התמורה עבור זכויות לבניה שנוספו לה. בפסיקה נקבע כי אופן החישוב יבוצע כדלהלן: תחילה, יש לחשב את סכום השווי של המבנה הקיים על החלקה – על-ידי קביעת עלות בניית המבנה מחדש, בניכוי הפחת שעל המבנה הקיים – ואת הסכום הזה יש לנכות מהשווי הכולל של הנכס. לאחר ניכוי זה של שווי המבנה, יש להפריד בין שווי החלקה לפני ואחרי תוספת זכויות הבניה. זאת, על-ידי חלוקת שטח הרצפה הבנוי בסך המטרים הרבועים אותם ניתן לבנות על החלקה, ומכפלת חלק יחסי זה בשווי הכולל של הנכס, בניכוי שווי המבנה, כאמור לעיל. ראו ע"א 178/87 בטאט נ' מנהל מס שבח, פ"ד מג(1) 743 . לתשומת לב: לאחרונה ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון בע"א 8244/02 בענין פאולה כרמל (ניתן ביום 26.11.03), ויש הסבורים כי פסק זה ביטל למעשה את הלכת בטאט כהלכה מחייבת ובלעדית ומחייב שומה ספציפית לגופו של עניין: "אין ספק כי ישנו צורך למצוא דרך אחרת להערכת שווי הקרקע ללא שווי זכויות הבנייה, ולהפרדה בין שווי הנכס עם ובלי זכויות הבניה. בהיעדר "נוסחה", מתאימה – וספק בעיני אם לאור מכלול הנסיבות האפשריות יש נוסחה שכזו בנמצא – אין מנוס מעריכת שומות ספציפית, שיענו על השאלה מהי התמורה שקיבלה המערערת עבור זכויות הבנייה שלא נוצלו". עו"ד אברהם סימון
