פיקציה יקרה
נתחיל בחידוד נושא הדיון- אין כל ספק בנחיצותה של הפנטזיה (ואני דבק בעקשנות ב"פנטזיה" ולא ב"רומנטיקה", שכן לאחרונה משמעויות החורגות מאופי הדיון)- בלעדיה חיינו לא היו חיים. הויכוח הוא אם כן, על כמה ולא על האם. הדימוי אודות הדרך הישרה חינני ולכן אצמד אליו. כידוע, אנשים מאושרים הם לרוב אנשים המתמקדים יותר ביופיה של הדרך ולא בשאיפה אל המטרה. לשון אחר, אנשי ההווה חיים טוב יותר מאנשי העתיד. אם כך הוא הדבר, הרי שככל שהדרך תהיה יפה יותר, בצורה אובייקטיבית או בעיני המתבונן, כך, לכאורה, יהפכו החיים לעשירים יותר, יפים יותר, מאושרים יותר. ולמה אומר אני לכאורה? כי אין כך הדבר כאשר הופכים לדון קישוט. על מנת להעביר את הנקודה בצורה יעילה אקצין: את האנשים המתנתקים בצורה כמעט אבסולוטית מהמציאות, כפי שנתפסת על ידי הרוב, אנו מכנים חולי נפש, יצאו מדעתם, או פשוט- משוגעים. כך גם דון קישוט, שלרוע מזלו הפיקטיבי, הפך הוא, על מלחמותיו, לדימוי למלחמות חסרות תוחלת. אם כך הוא הדבר, הרי שהשאלה היא במינון והנה אנו חוזרים לנקודת המוצא- להערכתי, אנשים המקדשים את הפנטזיה הם, לרוב, אנשים בעלי מבנה נפשי שאינו מאפשר להם להתמודד עם המציאות בצורה ראוייה. הריאליה היא אותה דרך אפורה שאינה מספיק מסוגננת על מנת להצדיק את החיים עבורם. לפיכך, הפנטזיה היא, במידה מסויימת, בריחה וכידוע, בריחה (כמעט) לעולם אינה פתרון! עצם השימוש בתיזות שכלתניות מעיד שבאם בפנטזיה חשקה נפשך, הרי שאת עדיין משתמשת בדרך האפורה כדי להוכיח מדוע כדאי לך להגיע לשם, לעולם השבילים הסודיים. יש בכך נחמה, שכן את עדיין משתייכת, לשמחתך או לצערך, לרוב הדומם, השפוי ואולי הפחות מאושר. לסיכום אגיד כי יש בי יותר מהבנה לטענתך. אך לצערנו, על מנת להמשיך ולשמור על בריאותנו הנפשית והרגשית, חייבים אנשי הפנטזיה למסמר את עצמם, לעיתים בכוח, לברזל הקר של המציאות. באם נתנתק ממנו ונרחף לנו באושר ורוד ותמים, הרי שתמיד יגיע השלב בו נאלץ להתרסק ולפגוש את הברזל העויין ותאב הנקמה.