סבא, בוא וננסה לעשות קצת סדר בכמה הפוסטים האחרונים שנרשמו כאן מנקודת המבט שלי:
ואתחיל מציטוט מדבריך: אז תודה לך ואכן,
"יהי זכרו של דודך ברוך.
משה, קבל את תנחומי הכנים.
לא דיברנו כאן על מה שנקרא: "יד הגורל".."
אלא שגם כאן, יד הגורל עשתה את שלה עם עזרה כלשהי של הדוד שלי. הוא צעד עם "כוחות צעירים" ברמה"ג, באזור בו לחצי האוויר
לא בדיוק כמו אלה שבירושלים, וגם המאמץ הפיזי שהוא עשה בגיל 97, לא היה דומה למאמצים הפיזיים שהוא הורגל בהם כקשיש שחי את חייו הדי שלווים בביתו (ובסופ"שים- בבית הבת שלו). אבל עם כל הכבוד להשתתפותך בצערי ובצער המשפחה כולה, אוכל רק לייחל (ולאחל) לכל אחד מאיתנו (פויה), מוות שכזה, שאינו כרוך בים של סבל למת עצמו ובעיקר לסובבים אותו. הוא האריך ימים. הוא היה צלול עד לרגע האחרון שלו ממש. הוא לא נזקק לשום סיוע בהליכה בפרט ובהתנהלות שלו בכלל, וככזה = צעיר לנצח בשיבה טובה, הייתי מאחל לעצמי לפחות, שכך אפרד מהעולם הזה. אז שוב: לדעתי, המאמץ שדודי הזה עשה, אינו פחות מניסיון של איש בן 72 להתנדב ולחלץ.
אז תרשה נא לי להזכירך, שכשל גופני עלול לקרות בכל גיל - ואזכיר לך את סרטו האחרון של שון קונרי כ"גיימס בונד", כשהוא כבר לא היה כ"כ צעיר, והוא עבר סדנת בדיקות מייגעת ומפוקחת, ואז (למרות שלא עבר אותה בצורה מהממת), הוא שב לתפקד שוב כ-007... והצליח. אז יופי. אתה תשיב לי שזה עובד הכי טוב בסרטים, ובכל זאת...
בוא ונחזור שוב לדברים שאתה כתבת:
"בהחלט רעיה, אבל אילו אותו גבר היה עובד באותה מעבדה שבה את עובדת באוניברסיטה, אז מין הסתם לא היה קורה לו כלום
מקסימום הוא היה נופל על מבחנה וזה היה קצת דוקר לו בישבן .
אבל לטפס על הרים, או לקפוץ מהליקופטר שמרחף 100 מ' מעל למים גועשים?
צריך להיות סוג של שוורצנגר".
אז איני חושב שהאיש הזה היה מתנדב ב-667, והמאמצים שהוא עשה (כשעשה), אינם זהים לאלה של ההוא שירד מהמסוק והעלה ניצולים כפי שראינו בסרט (ושאפו למציל).
"עכשיו בהחלט ייתכן שהאיש מעד כי קיבל סחרחורת בעקבות לחצדם גבוה או ערכי סוכר נמוכים בדם
אלו חוליים שאנשים מבוגרים בעיקר סובלים מהם.
את מצליחה להבין את ההבדלים"?
נכון. ובכל זאת, והיות שאני נמצא בקשר "קצת יותר הדוק" ממך עם חברתנו רעיה, אוכל לומר לך, שהיא עברה זה מכבר את גיל 72, ועבורה, גם ההתנדבות במעבדה (עם או ללא מבחנות שעלולות לדקור אותה בטוסיק), כרוכה במאמץ הרבה יותר גדול משאתה מנסה כאן לתאר או לדמיין. אבל עזוב. באמת שעזוב. כי האמת היא, שעבור אנשים מהסוג של הדוד שלי (ז"ל), או של רעיה, או של אותו מתנדב בן 72, או של חברי הנגר, שאינו חדל לנגר ולשאת משאות של תוצרתו במדרגות של בתים בטרם הרכבתם שם, או כאשר הוא גם מרכיב (וגם זה חתיכת מאמץ).... והוא עומד לחגוג בקרוב את יומולדתו ה-74)... אז בחיאת סבא. כל קבוצת האנשים הזו שהזכרתי כאן ועוד רבים אחרים, ישמחו לומר לך, שבאותו יום בו הם יפרשו לחלוטין, ויתיישבו בבית מול בן/ת הזוג ב-24/7, יקראו עיתון ויצפו ללא הרף בנטפלוץ, או אז הם יתפגרו מהבדידות, מהניוון ומחוסר המעש...
ועובדה... גם אתה מסתובב עם דיסק וחותך ברגים באסלה של לסבית 'בגילך הצעיר', תוך שאתה בוחן לעומק את אורכו של החריץ המחוטב שבישבנה, גם כשאתה יודע שהיא לסבית והיא אינה מתעניינת כלל באבזרי אינסטלציה גברית (עם או בלי סוסים...... אבל כדי להיות בטוח בכך בכל מאת האחוזים, אתה גם משוחח איתה על כך)...
ואתה גם בונה קורקינט לתפארת, בעזרת כלים שאתה רוכש מעלי הזריז... ואחרי זה, אתה מקרקנט עליו לצד רוכבות אופניים צעירות ומשובבות לב ונפש... גם סוג של סיכון!
ותוך כדי זה, אתה ממשיך ומשווה את מחירי הסיני הזריז ההוא למחירי אותם מוצרים שאתה מזמין באמצעותו, למחירים שאתה נדרש לשלם עבורם בארץ...
ועובדה: אתה מתעצבן מאד על המחירים שיש לשלם עבור אותה סחורה עלובה בארץ הקוידעש, ואגב כך, אתה גם רוטן על דואר ישראל,,,
ואתה מגדל לך בנחת ולתפארת (ובאי שקט וחששות), ילד חמוד בן 10 (או שאולי כבר 11), בו בזמן שאנשים בגילי רק עוזרים לילדיהם לגדל את נכדם בן ה-10...
(ולי גם את הנחת הזה אין עדיין, אבל זה ממש לא קשור)...
אבל עזוב. עם כל המתח שמלווה אותך, אם במהלך צעידותיך, כשאתה מנפס ניחוחות בושם של עלמות חן, ועם כל הלחץ שנדרש במהלך עבודת ייצור מדוייקת (במהלך הכנת קורקינט = דבר שאני כשלעצמי איני מסוגל כלל לדמיין את התכנון ומהלכי הייצור שלו), ועם כל הלחץ בלדהור על הקורקינט שבנית ברחובות עיד סואנת, כשאתה גם מפנה את תשומת הלב שלך כלפי רוכבת האופניים.... וכשאתה גם דואג לסכנת ההידבקות של מיכאל יבדל"א מווירוס המקרנה (חלילה), נראה שאין לך חיים שלווים משל אותו מתנדב בן 72 זצ"ל.
וכן! עלי לומר שבעצם? טוב שכך! ככה אתה מצליח לשמור על צעירותך הנפשית ועל חוש ההומור ה(אולי מוזר) שאתה מרסס כאן ללא הרף.
אז תמשיך ותאהב את הימין, ותמשיך ותייצר, ותמשיך ותתחרמן, אבל עזוב את רעיה. גם לה יש חיים מלאים - גם אם לא זהים לאלה שאתה צופה בהם מנקודת הראות שלך.
מקווה ש"קצת" הבהרתי את עצמי, ואם לא תקבל את דבריי אלה בבכרה, עדיין נישאר חברים.
משה