כשמדברים על דיכאון סמוי
מדברים בדרך כלל על גברים ועל כך שהדיכאון שלהם לא אובחן ולא טופל כראוי ויש לכך כמה סיבות ראשית, סיבה תרבותית שמונעת מגברים רבים לזהות את הסימפטומים שלהם כ"דיכאון" ולכן אינם פונים לטיפול. הם יותר נוטים 'לטיפול עצמי' כמו שימוש בסמים או אלכוהול יש גם הבדל בדפוסי הסימפטומים בין גברים לנשים. נשים מדווחות על ירידה במצב הרוח גברים לא ערים לכך או לא מדווחים על ירידה במצב הרוח נשים עולות במשקל גברים נוטים לרדת במשקל נשים מדווחות על תסמיני חרדה המלוות את הדיכאון גברים מדווחים יותר על תסמינים אובססיביים קומפולסיביים סביב עבודה ומערכות יחסים שיכולים להיתפס כ"אכפתיות" נשים מדווחות על היעדר כוחות וירידה אנרגטית גברים מדווחים על אי שקט ועוררות יתר (הסיבה המרכזית שהם יותר נוטים לגשת לאלכוהול וסמים אחרים). נשים נוטות למקד את המשפחה ומערכות היחסים שלהן כמקור הראשוני לסטרס גברים נוטים למקד את העבודה כמקור הראשוני לסטרס בגדול, גברים נוטים לנהל את הרגשות שלהם בשונה מנשים. נשים יותר חולקות יותר מתלוננות ויותר מחפשות עזרה גברים פחות מדברים על הרגשות שלהם עם אחרים והרגשות שלהם באים לידי ביטוי באופי יותר פיזי כמו כאבי ראש, בעיות בבטן, כל מיני מיחושים וכאבים כרוניים - ובמקום להגיד "אני עצוב ומיואש" הם ילכו לרופאים בגלל כאב בטן - ויעלו על מסלול בדיקות ועניינים שלגמרי מפספסים את הדיכאון. כמו כן בגברים רואים יותר התנהגויות של כעס וקוצר רוח - עד לפעמים אלימות... התנהגות שבגדול מרחיקה מהם אנשים ולכן קשה להם יותר להיעזר. איך מאבחנים דיכאון סמוי? בפוקס. נופלים על רופא שבמקום לשלוח לעוד בדיקת EKG שמעלה כלום עושה אחד ועוד אחד, שואל שאלות מעבר לתלונה המרכזית ושלוח לפסיכיאטר. הטיפול בדיכאון סמוי אינו שונה מהטיפול בדיכאון אחר... כי מהרגע שהדיכאון מתגלה, הוא אינו סמוי. מדובר בטיפול תרופתי מלווה בטיפול שיחתי וקצת שינוי בהרגלי חיים כדי לתמוך בתהליך. הבעייה המרכזית היא להגיע לאבחנה מלכתחילה. כשהדיכאון סמוי הוא אינו מטופל.