מהות
אומרים שמצבי לחץ יכולים לגרום לחלקים האמתיים שבנו לצאת ולהתגלות.
אני הייתי מנסח זאת אחרת: מצבי לחץ יכולים לגרום לחלקים המזייפים שבנו להסתלק ולהשאיר אותנו ערומים, עם האמת בלבד.
בסוף תהליך אשר היה קשור בקבלת תעודת מדריך ממכון וינגייט, מצאתי את עצמי בסיטואציה מוזרה ומפתיעה.
המדריך שלנו החל חונק את אחד החניכים, ובעודו חונק, הוא הביט בנו ואמר:
"אני אחנוק אותו עד העלפון, את ההחייאה יעשה אחד ממכם, אחד שאני אבחר."
ראיתי איך החניך מנסה להיאבק ואז מכה בידו על המזרן לאות כניעה, אך המדריך צחקק, "לא לא" הוא אמר "הפעם זה עד הסוף."
צבעו של החניך החל משתנה, עיניו התגלגלו והוא כבר הפסיק להיאבק.
כל אותו הזמן המדריך סרק אותנו במבטו המטורף, מחפש אדם למשימה ההזויה.
מבטו נעצר, וננעץ היישר בעיניי……
באותו הרגע, כל הגאווה של אותו האיש הצעיר בן ה – 19 / אני, נעלמה כלא הייתה.
מהאיש בעל החגורה השחורה ושני תארי האליפות וכעת גם מדריך מוסמך, נשאר רק ילד קטן.
זה כל מה שנשאר ממני, ילד בן 5, החוויה הייתה כה חזקה שאין אני יכול לשכוח אותה עד היום.
הילד רצה רק דבר אחד, הוא רצה את אמא שלו, לא היה שם כלום, הכל התרוקן, ורק ילד קטן ומפוחד שרצה להתחבא, ורצה את אמא שלו…
ממש לפני שהחניך איבד את הכרתו, ידו של המדריך שחררה אותו….
היה מוזר לראות, איך רגעים ספורים אחרי כן, את האישיות המזויפת וכל החברה שלה:
גאווה, שקר, תמונה דמיונית, חציצה, חוזרים ומעלימים את המהות, אותי,
את הילד הקטן עם המהות שהפסיקה להתפתח כבר אז בגיל חמש.
"אני"ים רבים הציפו אותי באותו רגע, החזקים שבהם דיברו על כך,
שללא ספק הייתי מצליח להנשים את הבחור המסכן, ללא ספק.
אומרים שמצבי לחץ יכולים לגרום לחלקים האמתיים שבנו לצאת ולהתגלות.
אני הייתי מנסח זאת אחרת: מצבי לחץ יכולים לגרום לחלקים המזייפים שבנו להסתלק ולהשאיר אותנו ערומים, עם האמת בלבד.
בסוף תהליך אשר היה קשור בקבלת תעודת מדריך ממכון וינגייט, מצאתי את עצמי בסיטואציה מוזרה ומפתיעה.
המדריך שלנו החל חונק את אחד החניכים, ובעודו חונק, הוא הביט בנו ואמר:
"אני אחנוק אותו עד העלפון, את ההחייאה יעשה אחד ממכם, אחד שאני אבחר."
ראיתי איך החניך מנסה להיאבק ואז מכה בידו על המזרן לאות כניעה, אך המדריך צחקק, "לא לא" הוא אמר "הפעם זה עד הסוף."
צבעו של החניך החל משתנה, עיניו התגלגלו והוא כבר הפסיק להיאבק.
כל אותו הזמן המדריך סרק אותנו במבטו המטורף, מחפש אדם למשימה ההזויה.
מבטו נעצר, וננעץ היישר בעיניי……
באותו הרגע, כל הגאווה של אותו האיש הצעיר בן ה – 19 / אני, נעלמה כלא הייתה.
מהאיש בעל החגורה השחורה ושני תארי האליפות וכעת גם מדריך מוסמך, נשאר רק ילד קטן.
זה כל מה שנשאר ממני, ילד בן 5, החוויה הייתה כה חזקה שאין אני יכול לשכוח אותה עד היום.
הילד רצה רק דבר אחד, הוא רצה את אמא שלו, לא היה שם כלום, הכל התרוקן, ורק ילד קטן ומפוחד שרצה להתחבא, ורצה את אמא שלו…
ממש לפני שהחניך איבד את הכרתו, ידו של המדריך שחררה אותו….
היה מוזר לראות, איך רגעים ספורים אחרי כן, את האישיות המזויפת וכל החברה שלה:
גאווה, שקר, תמונה דמיונית, חציצה, חוזרים ומעלימים את המהות, אותי,
את הילד הקטן עם המהות שהפסיקה להתפתח כבר אז בגיל חמש.
"אני"ים רבים הציפו אותי באותו רגע, החזקים שבהם דיברו על כך,
שללא ספק הייתי מצליח להנשים את הבחור המסכן, ללא ספק.
