מזמן שלא כתבתי..ופתאום מרגישה צורך לשתף.
עברו כמעט שנתיים. ממש מעט אחרי חנוכה המצב הדרדר ובטו בשבט הוא נפטר. זוכרת את עצמי מקשיבה לברכות על הנרות ורוצה לבעוט בשולחן ולהפוך את הנרות מרוב תיסכול וכעס .. "מעוז צור ישועתי"? "שהגיעני לזמן הזה" ? "על הניסים ועל הנפלאות"? אוי כמה שכעסתי.. זוכרת שהבטתי בשלושת בני, שהקטן מבינהם היה בן שנה..ויודעת שבחג הבא נהיה כבר בלעדיו. בשנה הראשונה בלעדיו תפקדתי. אפילו ממש טוב. עבדתי . המון. למדתי טפלתי בילדים. הגעתי למצב של קהות חושים..לא הרגשתי כלום. לא כאב גדול וגם לא שמחה. הייתי עסוקה ב"להיות". אמי התאלמנה גם היא בצעירותה, והיא אמרה לי כל הזמן שאחרי ה"שנה" נופל האסימון,ואח"כ אפשר להתחיל מחדש. (לא מאמינה שאפשר "להמשיך הלאה"..( לא ממש האמנתי לה..מודה. אבל משהו אכן השתנה. אולי העובדה ששוב לא הייתה "פעם ראשונה בלעדיו". כבר חגגנו ימי הולדת, יום נשואין , כניסה לגן ולבית הספר ועוד אירועים בלעדיו, והפעם השנייה גם אם עדיין כואבת..הייתה עוצמתית פחות. חותכת פחות בבשר החי. אחרי כמה חודשים ניסיתי את עולמי בעולם ההכרויות. זר,חדש,מוזר,(היינו יחד מגיל 18 ועד 36. מחצית חיים..). ואז...הכרתי אותו. והוא אחר .שונה ודומה. וגיליתי שאפשר לאהוב שוב..ואני יכולה להיות מאושרת. באמת מאושרת..לא למרות , לא לצד, לא על אף. מאושרת. הכאב ישאר שם תמיד. גם הגעגוע. בעיקר תחושת ההחמצה על חיים שנקטעו בגיל כה צעיר.. על חוויות וחלומות שנרקמו ולא מומשו, ובעיקר על ילדי הקטנים, שכמוני, התיימו מאביהם בגיל כה צעיר. רק שנתיים עברו, אבל הן נראות כמו שני עשורים. כמה עברנו כולנו.. אתמול, כששוב התכנסנו להדליק נרות, כבר לא כעסתי. אפילו חשבתי לעצמי שהניסים האמיתיים מתרחשים יום יום. בחיוכים של שלושת בני..ובזכות שניתנה לי לאהוב ולהיות נאהבת ,שוב. חנוכה מלא אור ותקווה לכולנו !