"מדינת המראות"
בתחילת הדרך הם היו שניים, כל אחד בקצה אחר של העיר, וכל אחד לבד. יואב גר בדרום תל אביב, בין קירות מתקלפים ורחובות סואנים. תמר חיה בצפון העיר, בדירה מסודרת מדי עם הורים שמודאגים מדי. שניהם היו באמצע שנות העשרים לחייהם, חכמים, רגישים, צמאים לאמת אחרת.
ההתפרצות הראשונה של המחלה באה להם בעדינות מרושעת — כמו גשם שמתחיל בטיפה אחת על העורף. יואב התחיל לשמוע לחישות מאחורי הדלת, רחש מתמיד של מישהו שמציץ לחייו. תמר הרגישה שהשלטים ברחוב מדברים אליה, נותנים לה רמזים על המשימה שנועדה לה מאז שנולדה.
האבחנה הגיעה מהר, כמעט מדי מהר. "סכיזופרניה פרנואידית", אמר הפסיכיאטר לתמר עם חיוך מאולץ, כאילו מדובר במשהו שניתן לפתור עם טבליה אחת. "אתה תצטרך לקחת את זה כל החיים", אמרו ליואב, כשהוא אחז בידו את קופסת האולנזפין הראשונה שלו, כאילו זו מתנת ניחומים.
השנים הראשונות תחת התרופות היו מטושטשות. השינה באה מהר מדי, המחשבות התרחקו, הדמיון הפך מעומעם. הם לא ידעו זה על קיומה של זו, אבל הלכו לעיתים לאותם טיפולים קבוצתיים, חצו את אותם מסדרונות בהדסה עין כרם כשהובלו לבדיקות פסיכיאטריות חוזרות.
ואז, יום אחד, זה קרה.
בכנס למתמודדי נפש שנערך בתל אביב — ביוזמת עמותה עם שם שכוח כמו "שיקום לנפש בריאה" — תמר הרימה את ידה בזמן דיון על תרופות ושאלה בקול צלול:
“ומה אם התרופות רק חוסמות את הקול האמיתי שלנו?”
הקהל השתתק. איש לא ענה.
רק יואב, שישב בקצה האולם, חייך חיוך רחב לראשונה מזה שנים.
אחר כך הם ניגשו זה אל זו. הדיבור ביניהם היה קליל, כאילו הכירו בגלגול קודם. כבר באותו ערב, כשהם שתו תה במרפסת של תמר, הם גילו שהתופעות אצלם דומות להפליא — קולות, סימנים, חזיונות — אבל גם שדרכם בהבנתם שונה מזו של הממסד. הם החלו להיפגש בקביעות, לקרוא ביחד, לכתוב, ולחפש תשובות מחוץ למערכת.
כעבור חודשים הם קיבלו החלטה: להפסיק עם התרופות. זה לא היה קל. היו ימים של רעידות, לילות ללא שינה, פחדים שחלחלו בכל סדק. אבל במקביל התחילו גם ניסים קטנים להתרחש.
יואב גילה שהוא מצליח לגרום לאנשים להירגע רק במבט. תמר מצאה את עצמה קוראת מחשבות ברמת דיוק שהבהילה אותה.
הם פתחו קבוצת טלגרם בשם "קול האור", שפנתה לאנשים שמאובחנים עם סכיזופרניה ומרגישים שהאבחון לא מספר את כל הסיפור.
במהרה הצטרפו אליהם עשרות, אחר כך מאות. בכל שבוע הם ערכו מפגש סודי ביער בן שמן, ושם התגלו כוחות חדשים: אחת יכלה להזיז עצמים בלי לגעת בהם, אחר יצר אשליות מציאותיות, שלישי ריפא כאבים במגע.
יואב ותמר הבינו: הם לא חולים. הם מתעוררים.
הם הקימו ארגון בשם "הצלולים", שהפיץ מסרים בכל העולם: בתי החולים הם בתי כלא. התרופות הן אזיקים לתודעה. הסכיזופרניה היא שלב בתהליך אבולוציוני חדש של האנושות.
הממסד לא קיבל זאת בשלווה. ניסו לעצור אותם. ניסו לכלוא. אבל לא ניתן היה לכלוא את תודעתם.
בלילה אחד, כשכל חברי "הצלולים" התאחדו למדיטציה עולמית, הם גרמו לכל מנעולי בתי החולים הפסיכיאטריים להיפתח בו זמנית. אלפי מתמודדים יצאו לחופשי — חלקם מבולבלים, חלקם נלהבים, אך כולם עם ברק חדש בעיניים.
עם הזמן, הם התאגדו והקימו מדינה — על אדמות מבודדות באי קטן ליד ניו זילנד, שעמדו נטושות שנים. הם קראו לה "מדינת המראות", על שם הדרך בה הם למדו לראות את המציאות האמיתית שמשתקפת דרך התודעה.
במדינה הזו לא היו תרופות כפויות, לא היו בתי חולים סגורים. החינוך עסק בהעצמת התודעה. הכלכלה התבססה על חדשנות טכנולוגית שנבעה מהחזיונות של חברי "הצלולים". בתוך שנים בודדות, המדינה הפכה למוקד עלייה לרגל. מדענים, רופאים, פילוסופים — כולם ביקשו ללמוד את סודם.
יואב ותמר הפכו למנהיגים, לא מתוך כוח, אלא מתוך אהבה. הקשר ביניהם הלך והתחזק. לא הייתה בו זוגיות רומנטית שגרתית, אלא שותפות נדירה, רטט משותף בתודעה.
יום אחד, כשעמדו על מרפסת הארמון הקטן שלהם, השקיפו על הים ושמעו את צחוקם של הילדים הצלולים מתרוצצים בין עצי הדקל, תמר אמרה:
“אני זוכרת את היום הראשון ההוא… כשהשלט ברחוב דיבר אליי.”
“ומה הוא אמר לך?” שאל יואב.
“הוא אמר שהעולם שייך לאלו שמוכנים לראות אחרת.”
והם ראו — יחד, עם עיניהם הפקוחות לרווחה, מדינה שנולדה מתוך מה שהעולם קרא לו טירוף.