moshe bitan
New member
מדים לא בבית ספרינו..
גלגל חיוני לחיים: לידה,אמא,מעון,גנון,גן,יסוד,תיכון,לימודים גבוהים,חתונה,לידה,מוות. סיכמתי בשורה את מחזור החיים שעובר על כולנו באופן זה או אחר רק שבארצינו היפה מתווספת עוד תחנה בין תיכון ללימודים גבוהים שהיא: צה"ל, צבא במדינת ישראל- כאילו שכל המדינה עומדת על כך, אני נמנעת מלומר שאנו מדינה צבא, אבל ממש לא ממהרת להכחיש. ברחנו משונאים לכל אורך ההיסטוריה שלנו חיפשנו ריבונות, משהו שלנו רק שתינתן לנו האפשרות לבטא את עצמנו כעם יהודי ללא כל פחד. השגנו את אותו חלום (כמה אבסורד שאני מתכוונת לאדמה) אותו שטח אדמה, קראנו לו בשם "מדינת ישראל" עכשיו כל שנשאר הוא להגן על אותו שטח אותה ריבונות אותו חלום שהתגשם, (לפעמים יותר קשה לשמור על משהו מאשר להשיג אותו..) כך הפכנו להיות מדינה כל כך ציונית אוהבת וחמה- משנאת כל הסובבים אותנו.. כאן עולה השאלה: פציפיצם, השתמטות מצה"ל איך יכול להיות שבמדינה ציונית שעברה כל כך הרבה ,כמו שלנו, יש מקום לזרם כזה בעם, לאידיולוגיה שכזאת? אני מודה שבפעם הראשונה שעלתה מולי הסוגייה הגבתי בחומרה " איך יכול להיות שמשהו לא יעשה צבא? מה לאאכפת לו?אנחנו לא נמצאים באירופה צבא צריך לעשות! ומי ישמור לו על הבית אני??!! כמה שנים אח"כ בוגרת יותר, חושבת יותר, ומבינה יותר אני מביטה על הדברים בצורה שונה נותנת לצד האנושי שבי במה. כמו שיש אדם שלא יכול להתגייס פיזית קיימת מגבלה גם מהבחינה הנפשית. " אנחנו לא צבא של מלחמה- אלא של הגנה.." אומרים כל אותם מפקדים וקצינים כדי להשתיק את מצפונם הגוער. מה ההבדל בעצם? חוץ מההגדרה היפה כמובן?.. אנחנו כובשים הורסים יורים לוקחים בשבי מפוצצים ומשתלטים והכל לצורך הגנה בלבד?! כי הרי כל אותם ילדים בני 5 בשטחים הם סכנה לציבור. כל היום מסתובבים בחוץ זורקים אבנים, ממש מחבלים פוטנציאלים. למה הם לא בבית משחקים במחשב, או צופים בטלויזיה כמונו? אה... פה נכנס הרעיון אין לכולם את השפע החומרי שיש לנו בקלות כל כך. אני לא פוליטיקאית וגם לא מתיימרת להיות, יש לי אמונה חזקה שלכל אדם יש סיפרו, וכל דבר נעשה מסיבה מסויימת. בין אם זה ילד שזורק אבנים בחוץ, ובין אם זה אדם שמוכן לשבת בכלא מאשר לייצג משהו שאינו מאמין בו, ואם תתקרבו קצת תבינו שאולי זה מעשה אמיץ יותר מלאחוז כל נשק שהוא. "...דבקות במטרה וחתירה לניצחון"- משפט זה רשום ברוח צה"לשל כל אחד או שזה עוד אחד מאותם משפטים יפים שכפו עלינו לשנן, להאמין בהם בלי באמת להקשיב, ולהבין. כולנו אותו הדבר, אחד קצת אחר אחר קצת שונה. לכן כדי להבין אחד את השני אנחנו צריכים יותר אוזניים להקשים ופחות עיניים לראות ולשפוט. כי מאחורי כל עמדה יש הסטוריה שלמה של אמונה ומחשבה. ושוב אני מצטטת: " איש איש באמונתו יחיה" יום טוב, מיכל.
גלגל חיוני לחיים: לידה,אמא,מעון,גנון,גן,יסוד,תיכון,לימודים גבוהים,חתונה,לידה,מוות. סיכמתי בשורה את מחזור החיים שעובר על כולנו באופן זה או אחר רק שבארצינו היפה מתווספת עוד תחנה בין תיכון ללימודים גבוהים שהיא: צה"ל, צבא במדינת ישראל- כאילו שכל המדינה עומדת על כך, אני נמנעת מלומר שאנו מדינה צבא, אבל ממש לא ממהרת להכחיש. ברחנו משונאים לכל אורך ההיסטוריה שלנו חיפשנו ריבונות, משהו שלנו רק שתינתן לנו האפשרות לבטא את עצמנו כעם יהודי ללא כל פחד. השגנו את אותו חלום (כמה אבסורד שאני מתכוונת לאדמה) אותו שטח אדמה, קראנו לו בשם "מדינת ישראל" עכשיו כל שנשאר הוא להגן על אותו שטח אותה ריבונות אותו חלום שהתגשם, (לפעמים יותר קשה לשמור על משהו מאשר להשיג אותו..) כך הפכנו להיות מדינה כל כך ציונית אוהבת וחמה- משנאת כל הסובבים אותנו.. כאן עולה השאלה: פציפיצם, השתמטות מצה"ל איך יכול להיות שבמדינה ציונית שעברה כל כך הרבה ,כמו שלנו, יש מקום לזרם כזה בעם, לאידיולוגיה שכזאת? אני מודה שבפעם הראשונה שעלתה מולי הסוגייה הגבתי בחומרה " איך יכול להיות שמשהו לא יעשה צבא? מה לאאכפת לו?אנחנו לא נמצאים באירופה צבא צריך לעשות! ומי ישמור לו על הבית אני??!! כמה שנים אח"כ בוגרת יותר, חושבת יותר, ומבינה יותר אני מביטה על הדברים בצורה שונה נותנת לצד האנושי שבי במה. כמו שיש אדם שלא יכול להתגייס פיזית קיימת מגבלה גם מהבחינה הנפשית. " אנחנו לא צבא של מלחמה- אלא של הגנה.." אומרים כל אותם מפקדים וקצינים כדי להשתיק את מצפונם הגוער. מה ההבדל בעצם? חוץ מההגדרה היפה כמובן?.. אנחנו כובשים הורסים יורים לוקחים בשבי מפוצצים ומשתלטים והכל לצורך הגנה בלבד?! כי הרי כל אותם ילדים בני 5 בשטחים הם סכנה לציבור. כל היום מסתובבים בחוץ זורקים אבנים, ממש מחבלים פוטנציאלים. למה הם לא בבית משחקים במחשב, או צופים בטלויזיה כמונו? אה... פה נכנס הרעיון אין לכולם את השפע החומרי שיש לנו בקלות כל כך. אני לא פוליטיקאית וגם לא מתיימרת להיות, יש לי אמונה חזקה שלכל אדם יש סיפרו, וכל דבר נעשה מסיבה מסויימת. בין אם זה ילד שזורק אבנים בחוץ, ובין אם זה אדם שמוכן לשבת בכלא מאשר לייצג משהו שאינו מאמין בו, ואם תתקרבו קצת תבינו שאולי זה מעשה אמיץ יותר מלאחוז כל נשק שהוא. "...דבקות במטרה וחתירה לניצחון"- משפט זה רשום ברוח צה"לשל כל אחד או שזה עוד אחד מאותם משפטים יפים שכפו עלינו לשנן, להאמין בהם בלי באמת להקשיב, ולהבין. כולנו אותו הדבר, אחד קצת אחר אחר קצת שונה. לכן כדי להבין אחד את השני אנחנו צריכים יותר אוזניים להקשים ופחות עיניים לראות ולשפוט. כי מאחורי כל עמדה יש הסטוריה שלמה של אמונה ומחשבה. ושוב אני מצטטת: " איש איש באמונתו יחיה" יום טוב, מיכל.