מדור לדור - סיפור
זהו פירסום ראשוני של סיפור שעדיין לא בטוחה לגביו, אם שלם, אם גמור, אם צריך להיות עבה יותר או משהו אחר. הערות יתקבלו בברכה. מדור לדור החום הבלתי נסבל של חודש אוגוסט מכה בנו ללא רחמים. מנשה אומר שהוא אינו זוכר קיץ כל-כך חם ואני רק חושבת שבלעדיה לנצח יהיה לי קר, בלי זהבה שלי, הזהב שמחמם את לבי ללא קשר לעונה בחוץ. זהבה ודוד הם השכנים שלנו. דוד הוא החבר הכי טוב של מנשה וזהבה שלי. אם היו יודעים בעלינו היקרים מה עושות נשותיהם בעת שהם יוצאים לפרנס את ביתם, ספק אם היו יוצאים, אומרת זהבה ואילו אני לוחשת, ספק אם היו חוזרים. בין הבישולים וגידול הילדים נרקמה לה חברות אמיצה שהתפתחה לאהבה גדולה. אין יום שלא נפגשות. היא משכימה אותי לאחר צאתם של הבעלים, פותחת את דלת הבית במפתח שנתתי לה, בודקת אם הילדים עדיין בשנתם ומתגנבת למיטתי. מלטפת את לבי, מנשקת את שפתותיי ומאירה את עיניי, כך היא זהבה שלי. בשעה שמשה ופנינה מתעוררים, זהבה כבר עומדת במטבח ומקבלת את פניהם בשמחה כאילו היו ילדיה שלה. למרות שניסו פעמים מספר היא אינה מצליחה להיכנס להריון. ככה זה, היא אומרת ומפנה מבטה מעלה, כאילו דיברה אל הבורא המסרב לתת לה את מבוקשה. מה שאינו רוצה, לא מתקיים, היא ממשיכה, מקבלת על עצמה את הגזרה. ליטפתי את פניה ואמרתי לה שילדיי, הינם שלה. היא צחקה את הצחוק המאושר שלה ואמרה שהיא אינה חושבת שמנשה היה מסכים. יום אחרי יום, מנשה ודוד יוצאים לעבודה במפעל וזהבה מגיחה אליי למיטתי, טועמת את הבוקר איתי, מאירה לי באורה את השמש ופונה אל עבודות המטבח טרם מתעוררים הילדים. הבוקר בעודה נושקת לעיניי במיטתי נפתחה דלת החדר ופנינה הקטנה עמדה מולנו, משתהה. עינייה הגדולות מביטות בנו ומסרבות להבין מדוע זהבה נמצאת במקומו של אביה, מדוע אינה לבושה ומדוע שתינו לא מדברות. ידה נחה על ידית הדלת כמבקשת לסגור אותה, לחזור לחדרה ולשכוח. קפצתי מהמיטה וקראתי לה, פנינה, פנינל'ה, בואי מתוקה, זהבה רק עוזרת לי להתלבש. פנינה כבר נכנסה למיטתה ושמיכתה מכסה את כולה, מנסה להתחפר בין המבוכה לבושה. אני מנסה להרגיע אותה ואת עצמי. רואה בעיני רוחי את הסוף הקרב. בזהירות מסיטה את קצה השמיכה מראשה. עינייה עדיין שואלות, מה אמא? מדוע? חמודה, ליטפתי את פניה, זה לא מה שאת חושבת, זה לא, זה כן, זה לא חשוב, גימגמתי ובכיתי. יומיים אחר-כך הם כבר לא היו. מנשה אמר שפיטרו את דוד מהמפעל ושהוא הרגיש שאין להם מה לחפש כאן יותר, שהוא רוצה להתקדם. זהבה לא נפרדה ממני לעולם. האהבה שלי, האור שלי, הזהב שלי נעלם מחיי כשם שבא. נותרתי כבויה, ללא יכולת לעוף. במטבח נשארתי יתומה ובמיטתי נותרתי עירומה. פנינה לא שבה לדבר עוד על אותו רגע בו נחרץ גורלי. * ניפגשנו בטיפת חלב. אני הייתי עם דפנה שלי והיא עם דניאל שלה. זאת לא הפעם הראשונה שנפגשות כאן. היא אומרת שהבן שלה כל יומיים זקוק לטיפול אחר ואני באה רק כדי לראותה, אך זאת לא אוכל לומר לה. בהתחלה דיברנו על הילדים. לה זהו ילד ראשון ואילו לי דפנה היא השניה. חלקתי איתה את המידע שברשותי, מנסה לייעץ, מנסה לגעת בה במילים שלי, מנסה בעיקר להבין את המשיכה הזאת, אליה, אל האישה שבה. בילדותי, זוכרת את אימי עם אישה במקום אבי במיטתם. זוכרת את התחושה הכבדה שחשתי, את המבוכה והבושה ורצתי להסתתר תחת השמיכה. אמי ניסתה לנחם, להסביר, אך שקעה בעצמה. שוב לא היו ההורים שלי כשהיו ותמימותי נלקחה ממני בטרם עת. לימים רציתי לשאול את אמי לפשר הארוע, להבין מעט ממה שהתקשתי להבין בתור ילדה, אך עיניה של אמי שכבו מאותו היום סרבו לדבר על האחת שהייתה בחייה. כשהגיע הרגע הכרתי את אורי ונשאנו באהבה גדולה. יכולתי לראות בעיניה של אמי אושר שהציף אותה לכמה רגעים טרם שבה לחשכה שכפתה על עצמה בחייה. אורי הוא איש מקסים, אדיב ואוהב. יש לנו שתי בנות יפות ומסרבת לקבל את המשיכה שיש לי לנשים. כעת אני פה איתה, מסרבת לחזור לשגרה ורוצה לתקן את העוול שגרמתי לאמי עקב הגילוי. עוד באותו הערב ניגשתי לאבי וסיפרתי לו את אשר ראיתי בחדר השינה. הוא בכה, הוא כעס וביקש שאלך לחדרי. יומיים אחרי כן שכניינו לא נראו עוד. הצעתי לבוא לעזור לה עם הילד. מסרתי את עצמי וקיוויתי שתקח. היא שמחה וחייכה את 'חיוך הזהב' כפי שמכונה בפיה של אמי. בביתה השכבנו את הילדים וישבנו במטבח. בעוד אנו שקועות בשיחה ידה נחה על ירכי תחת השולחן. לא ידעתי למה התכוונה אך לבי ניתר. ידי נשלחה אל ידה, היא הייתה רכה ונעימה. ידי השניה גיששה אחר פתח חצאיתה והיא התרוממה. ידינו עדיין שלובות האחת בשניה הובילה אותי לחדר השינה. עדיין בשקט החלה להפשיט אותי ואני אותה. דמויותיהן של אמי וזהבה עמדו לנגד עיניי, מבטי ניבט אל הדלת מנסה לראותי בפתח. נשיקתה העירה אותי. ניסיתי לומר משהו אך אצבעותיה היו זריזות, טיפסו על פניי, אל שפתיי חותמות אותן במתיקותן, חוסמות אותן מלדבר. כל יום הגעתי לטיפת חלב, אך היא לא הייתה. כל יום דמיינתי אותה שוב לידי, איתי, בביתה, במיטתה. כמעט כל יום עברתי ליד ביתה, משתוקקת לראותה, מנסה להבין אותי דרכה, מנסה להבין את אמי בדמותה. * כשהייתי בת חמש-עשרה הבנתי שמשיכה לבנות זה חלק ממני וכשהגעתי לגיל שש-עשרה כבר הבנתי שזה הרבה יותר מחלק, שזה החיים, שזה אני, אך לא ידעתי איך להתמודד איתה ואיך להתמודד עם ההורים. אבא בוודאי יכעס ואמא תתפוצץ, כך שיערתי, אבל סבתא, אולי היא תבין. האור בעיניה תמיד כבוי, אך שהיא רואה אותי משתנה הצבע בעיניים. היא אומרת שאני מזכירה לה מישהי מאוד מיוחדת, מישהי שהכירה פעם ואהבה, מישהי שהייתה הזהב שלה. יש בשיכבה שלי אחת עם עם עיניים חומות כמו שוקולד, עמוקות ויפות. עם שפתיים כמו סוכריית תות ותלתלים שובבים. כל פעם שאני עוברת לידה אני רוצה להישאר, רוצה לקחת ולא לעזוב, אך מסתפקת בחיוך. עיניי נעוצות בה בכל רגע שרואה אותה ומקווה שמבחינה בי. לפעמים היא משחררת חיוך מהתותים שלה ובא לי לאכול. אתמול בשיעור הספורט המשותף לכיתות שלי ושלה באמצע ריצת האלף היא עצרה אותי, בעודי מתנשפת מהריצה מנסה להבין היא החזיקה בידי ונתנה לשאר הבנות לעקוף אותנו ואז אמרה לי, דפנה, את מוצאת חן בעיניי. הייתי מבולבלת, הייתי שמחה, הייתי מאושרת ורציתי לעוף. אמרתי לה שגם היא מוצאת חן בעיניי. המשכנו לרוץ אחת ליד השניה, לבנו פועם מהמאמץ והאחת מהשניה, מתרגשות כמו שתי ילדות קטנות. מה שהתחיל בגיל שש-עשרה נמשך כל תקופת ההתבגרות, הצבא והלאה. לא היה לי אומץ לספר להורים וכמעט כמה פעמים שניסיתי לספר לסבתא אבל בכל פעם התחרטתי. באוניברסיטה הכרתי את מור שהיא אהבת חיי. אנחנו יחד כבר שנתיים ואין בכוונתי לוותר עליה או עלינו. אבא מתחיל ללחוץ, שואל מה יהיה עם חבר, שהגיע הזמן. אמא שותקת ומחייכת. נראה כאילו היא יודעת ומבינה, אך אינה אומרת כלום. חג שבועות האחרון נפגשנו אצל סבא וסבתא. החלטתי להביא את מור איתי ולהפתיע את כולם יחד. בכניסה אמרתי למור שלא משנה מה יהיה, אנחנו יחד. מור חיבקה אותי ואמרה, בהצלחה שיהיה לנו. נכנסנו פנימה, עיניי כולם נשאו אלינו בפליאה ושאלה. הצגתי את מור כבת זוגתי. סבי נשאר המום, אבי התקשה להסתכל בעיניי. לעומתם סבתי החלה לבכות ועיניה של אמי חייכו. היא ניגשה אלינו וחיבקה את שתינו. סבא רצה לומר דבר מה אך סבתא לא איפשרה לו לומר דבר. מנשה! גערה בו, תן לילדה לחיות את חייה. היא ניגשה אליי, נישקה אותי, הסתכלה על מור ושוב עליי ואמרה, את כל-כך דומה לזהבה שלי.
זהו פירסום ראשוני של סיפור שעדיין לא בטוחה לגביו, אם שלם, אם גמור, אם צריך להיות עבה יותר או משהו אחר. הערות יתקבלו בברכה. מדור לדור החום הבלתי נסבל של חודש אוגוסט מכה בנו ללא רחמים. מנשה אומר שהוא אינו זוכר קיץ כל-כך חם ואני רק חושבת שבלעדיה לנצח יהיה לי קר, בלי זהבה שלי, הזהב שמחמם את לבי ללא קשר לעונה בחוץ. זהבה ודוד הם השכנים שלנו. דוד הוא החבר הכי טוב של מנשה וזהבה שלי. אם היו יודעים בעלינו היקרים מה עושות נשותיהם בעת שהם יוצאים לפרנס את ביתם, ספק אם היו יוצאים, אומרת זהבה ואילו אני לוחשת, ספק אם היו חוזרים. בין הבישולים וגידול הילדים נרקמה לה חברות אמיצה שהתפתחה לאהבה גדולה. אין יום שלא נפגשות. היא משכימה אותי לאחר צאתם של הבעלים, פותחת את דלת הבית במפתח שנתתי לה, בודקת אם הילדים עדיין בשנתם ומתגנבת למיטתי. מלטפת את לבי, מנשקת את שפתותיי ומאירה את עיניי, כך היא זהבה שלי. בשעה שמשה ופנינה מתעוררים, זהבה כבר עומדת במטבח ומקבלת את פניהם בשמחה כאילו היו ילדיה שלה. למרות שניסו פעמים מספר היא אינה מצליחה להיכנס להריון. ככה זה, היא אומרת ומפנה מבטה מעלה, כאילו דיברה אל הבורא המסרב לתת לה את מבוקשה. מה שאינו רוצה, לא מתקיים, היא ממשיכה, מקבלת על עצמה את הגזרה. ליטפתי את פניה ואמרתי לה שילדיי, הינם שלה. היא צחקה את הצחוק המאושר שלה ואמרה שהיא אינה חושבת שמנשה היה מסכים. יום אחרי יום, מנשה ודוד יוצאים לעבודה במפעל וזהבה מגיחה אליי למיטתי, טועמת את הבוקר איתי, מאירה לי באורה את השמש ופונה אל עבודות המטבח טרם מתעוררים הילדים. הבוקר בעודה נושקת לעיניי במיטתי נפתחה דלת החדר ופנינה הקטנה עמדה מולנו, משתהה. עינייה הגדולות מביטות בנו ומסרבות להבין מדוע זהבה נמצאת במקומו של אביה, מדוע אינה לבושה ומדוע שתינו לא מדברות. ידה נחה על ידית הדלת כמבקשת לסגור אותה, לחזור לחדרה ולשכוח. קפצתי מהמיטה וקראתי לה, פנינה, פנינל'ה, בואי מתוקה, זהבה רק עוזרת לי להתלבש. פנינה כבר נכנסה למיטתה ושמיכתה מכסה את כולה, מנסה להתחפר בין המבוכה לבושה. אני מנסה להרגיע אותה ואת עצמי. רואה בעיני רוחי את הסוף הקרב. בזהירות מסיטה את קצה השמיכה מראשה. עינייה עדיין שואלות, מה אמא? מדוע? חמודה, ליטפתי את פניה, זה לא מה שאת חושבת, זה לא, זה כן, זה לא חשוב, גימגמתי ובכיתי. יומיים אחר-כך הם כבר לא היו. מנשה אמר שפיטרו את דוד מהמפעל ושהוא הרגיש שאין להם מה לחפש כאן יותר, שהוא רוצה להתקדם. זהבה לא נפרדה ממני לעולם. האהבה שלי, האור שלי, הזהב שלי נעלם מחיי כשם שבא. נותרתי כבויה, ללא יכולת לעוף. במטבח נשארתי יתומה ובמיטתי נותרתי עירומה. פנינה לא שבה לדבר עוד על אותו רגע בו נחרץ גורלי. * ניפגשנו בטיפת חלב. אני הייתי עם דפנה שלי והיא עם דניאל שלה. זאת לא הפעם הראשונה שנפגשות כאן. היא אומרת שהבן שלה כל יומיים זקוק לטיפול אחר ואני באה רק כדי לראותה, אך זאת לא אוכל לומר לה. בהתחלה דיברנו על הילדים. לה זהו ילד ראשון ואילו לי דפנה היא השניה. חלקתי איתה את המידע שברשותי, מנסה לייעץ, מנסה לגעת בה במילים שלי, מנסה בעיקר להבין את המשיכה הזאת, אליה, אל האישה שבה. בילדותי, זוכרת את אימי עם אישה במקום אבי במיטתם. זוכרת את התחושה הכבדה שחשתי, את המבוכה והבושה ורצתי להסתתר תחת השמיכה. אמי ניסתה לנחם, להסביר, אך שקעה בעצמה. שוב לא היו ההורים שלי כשהיו ותמימותי נלקחה ממני בטרם עת. לימים רציתי לשאול את אמי לפשר הארוע, להבין מעט ממה שהתקשתי להבין בתור ילדה, אך עיניה של אמי שכבו מאותו היום סרבו לדבר על האחת שהייתה בחייה. כשהגיע הרגע הכרתי את אורי ונשאנו באהבה גדולה. יכולתי לראות בעיניה של אמי אושר שהציף אותה לכמה רגעים טרם שבה לחשכה שכפתה על עצמה בחייה. אורי הוא איש מקסים, אדיב ואוהב. יש לנו שתי בנות יפות ומסרבת לקבל את המשיכה שיש לי לנשים. כעת אני פה איתה, מסרבת לחזור לשגרה ורוצה לתקן את העוול שגרמתי לאמי עקב הגילוי. עוד באותו הערב ניגשתי לאבי וסיפרתי לו את אשר ראיתי בחדר השינה. הוא בכה, הוא כעס וביקש שאלך לחדרי. יומיים אחרי כן שכניינו לא נראו עוד. הצעתי לבוא לעזור לה עם הילד. מסרתי את עצמי וקיוויתי שתקח. היא שמחה וחייכה את 'חיוך הזהב' כפי שמכונה בפיה של אמי. בביתה השכבנו את הילדים וישבנו במטבח. בעוד אנו שקועות בשיחה ידה נחה על ירכי תחת השולחן. לא ידעתי למה התכוונה אך לבי ניתר. ידי נשלחה אל ידה, היא הייתה רכה ונעימה. ידי השניה גיששה אחר פתח חצאיתה והיא התרוממה. ידינו עדיין שלובות האחת בשניה הובילה אותי לחדר השינה. עדיין בשקט החלה להפשיט אותי ואני אותה. דמויותיהן של אמי וזהבה עמדו לנגד עיניי, מבטי ניבט אל הדלת מנסה לראותי בפתח. נשיקתה העירה אותי. ניסיתי לומר משהו אך אצבעותיה היו זריזות, טיפסו על פניי, אל שפתיי חותמות אותן במתיקותן, חוסמות אותן מלדבר. כל יום הגעתי לטיפת חלב, אך היא לא הייתה. כל יום דמיינתי אותה שוב לידי, איתי, בביתה, במיטתה. כמעט כל יום עברתי ליד ביתה, משתוקקת לראותה, מנסה להבין אותי דרכה, מנסה להבין את אמי בדמותה. * כשהייתי בת חמש-עשרה הבנתי שמשיכה לבנות זה חלק ממני וכשהגעתי לגיל שש-עשרה כבר הבנתי שזה הרבה יותר מחלק, שזה החיים, שזה אני, אך לא ידעתי איך להתמודד איתה ואיך להתמודד עם ההורים. אבא בוודאי יכעס ואמא תתפוצץ, כך שיערתי, אבל סבתא, אולי היא תבין. האור בעיניה תמיד כבוי, אך שהיא רואה אותי משתנה הצבע בעיניים. היא אומרת שאני מזכירה לה מישהי מאוד מיוחדת, מישהי שהכירה פעם ואהבה, מישהי שהייתה הזהב שלה. יש בשיכבה שלי אחת עם עם עיניים חומות כמו שוקולד, עמוקות ויפות. עם שפתיים כמו סוכריית תות ותלתלים שובבים. כל פעם שאני עוברת לידה אני רוצה להישאר, רוצה לקחת ולא לעזוב, אך מסתפקת בחיוך. עיניי נעוצות בה בכל רגע שרואה אותה ומקווה שמבחינה בי. לפעמים היא משחררת חיוך מהתותים שלה ובא לי לאכול. אתמול בשיעור הספורט המשותף לכיתות שלי ושלה באמצע ריצת האלף היא עצרה אותי, בעודי מתנשפת מהריצה מנסה להבין היא החזיקה בידי ונתנה לשאר הבנות לעקוף אותנו ואז אמרה לי, דפנה, את מוצאת חן בעיניי. הייתי מבולבלת, הייתי שמחה, הייתי מאושרת ורציתי לעוף. אמרתי לה שגם היא מוצאת חן בעיניי. המשכנו לרוץ אחת ליד השניה, לבנו פועם מהמאמץ והאחת מהשניה, מתרגשות כמו שתי ילדות קטנות. מה שהתחיל בגיל שש-עשרה נמשך כל תקופת ההתבגרות, הצבא והלאה. לא היה לי אומץ לספר להורים וכמעט כמה פעמים שניסיתי לספר לסבתא אבל בכל פעם התחרטתי. באוניברסיטה הכרתי את מור שהיא אהבת חיי. אנחנו יחד כבר שנתיים ואין בכוונתי לוותר עליה או עלינו. אבא מתחיל ללחוץ, שואל מה יהיה עם חבר, שהגיע הזמן. אמא שותקת ומחייכת. נראה כאילו היא יודעת ומבינה, אך אינה אומרת כלום. חג שבועות האחרון נפגשנו אצל סבא וסבתא. החלטתי להביא את מור איתי ולהפתיע את כולם יחד. בכניסה אמרתי למור שלא משנה מה יהיה, אנחנו יחד. מור חיבקה אותי ואמרה, בהצלחה שיהיה לנו. נכנסנו פנימה, עיניי כולם נשאו אלינו בפליאה ושאלה. הצגתי את מור כבת זוגתי. סבי נשאר המום, אבי התקשה להסתכל בעיניי. לעומתם סבתי החלה לבכות ועיניה של אמי חייכו. היא ניגשה אלינו וחיבקה את שתינו. סבא רצה לומר דבר מה אך סבתא לא איפשרה לו לומר דבר. מנשה! גערה בו, תן לילדה לחיות את חייה. היא ניגשה אליי, נישקה אותי, הסתכלה על מור ושוב עליי ואמרה, את כל-כך דומה לזהבה שלי.
