מדוע שינוי
טוב, תחילה אספר קצת על עצמי ואחר כך אנסה ללבן עניין אחד או שניים. ראשית: בבחירות הכלליות האחרונות ב1999 הצבעתי למר"צ ולברק לראשות ראש הממשלה. ואלו לא היו הבחירות הראשונות שלי. אני חייב לומר שהיו לי ציפיות גבוהות - ההרגשה הייתה שטוטוטו עושים שלום עם הסורים והפלסטינאים. אחרי הכל - למה לא? נותנים לסורים את רמת הגולן, נותנים לפלסטינאים מדינה בשטחים ושלום על ישראל.... כמו כן הגישה של מר"צ לעניינים החברתיים מאוד מצאה חן בעיני בזמנו. אבל 3 השנים שעברו מאז היו שנים של התפכחות כואבת! לא אשכח את הנסיון הכושל להגיע להסכם שלום עם סוריה כאשר העמדה הסורית היתה להכשיל כל הסכם ולתבוע תביעות לא קבילות, אני חושב שזה היה תמרור האזהרה הראשון. לא אשכח גם את האופן האומלל שבו התבצעה הנסיגה מלבנון, ואת חהתקפות מעבר לגבול שהמשיכו וממשיכות עד היום. זאת הייתה המנורה השניה שנדלקה, אבל אז היינו עוד אופטימים. לא אשכח את ההופעות הטלויזיוניות של ברק כאשר היה עוד ראש ממשלה ודיבר בכאב על "הונאת" הפלסטינים בהסכמי אוסלו ואמר שאי אפשר לעשות איתם הסכם, שעראפת איננו פרטנר והפלסטינים הפרו את הסכם אוסלו עד כדי כך שרוקנו אותו מתוכן. חא אשכח את הזובור שעשו לברק יוסי ביילין שלמה בן עמי חיים ויוסי שריד, את הפוטש השקט שניסו לבצע לברק כאשר הכריחו אותו להמשיך בדיונים בטאבה, מה שגרם להתפטרותו ולבחירות שבהן נבחר אריק שרון לראשות הממשלה. לא אשכך את חיים רמון הסכינאי שזרק סכינים בגבו של ברק כאילו ברק שייך למפלגה היריבה ולא למפלגה שלו. לא אשכח כיצד מר"צ פירקו את הממשלה של ברק - הספינה שהיתה אמורה להביא אותנו לחוף מבטחים, על ידי מריבות חוזרות ונשנות עם ש"ס על דברים שוליים - תפקידו של משולם נהרי כסגן שר במשרד הפנים וחמישים מיליון שקלים לרשת החינון של ש"ס. אני חושב שבפרספקטיבה של היום אלו הם דברים זניחים לעומת מה שכביכול עמד על הפרק - השגת יעד השלום. כמובן שהיום אני יודע שהיעד הזה היה חזיון תעתועים, אבל האם מר"צ לא חייבים התנצלות לבוחרים שלהם כאשר העדיפו את האגו המפותח של יוסי שריד על פני טובת המדינה והציבור אפילו באופן שבו הם תופשים אותם עד היום? המסקנות שלי מהתקופה הסוערת הזאת היו - הערבים (ההנהגה ורוב הציבור)- אין פניהם לשלום עם ישראל אלא לחתירה תחת יסודותיה של מדינת ישראל על מנת למוטט אותה. ומדינת ישראל היא עדיין הבית שלי, אז אני לא אתן יד למי שמנסה למוטט אותו עלי ועל משפחתתי. אחר כך באה התקופה רווית הפיגועים של ממשלת שרון - ממשלת אחדות עם העבודה. אני חייב לומר שאני מעריך את התנהלותו של שרון, אם כי שרון שבוי היום בידי הימין בדיוק כפי שברק היה שבוי בסוף ימיו בידי השמאל. אם הולכים תחת הסיסמא "תנו לצה"ל לנצח" אז צריך להבין שמי שמגביל את הצבא ומתערב בפעולה היום יומית שלו הם המתנחלים. היום ראש מועצה מנסה להכתיב למ"פ או לסמג"ד את הפעילות המבצעית שלו, זאת היא שערוריה מהמעלה הראשונה. נסכם ונאמר שהשלום לא נראה היום באופק, רק ענני סערה - עוד ועוד והספינה שלנו צריכה לנווט בין סלעים ושרטונות ולא לפי הכוכבים. אז מי שיגיד שצריך הכרעה ברורה בין ימין ושמאל בגלל הנושא המדיני (קרי השלום עם...) אומר לו שהיתה הכרעה אסטרטגית בצד הפלסטיני נגד אופציית השלום ולכן כל הסיפור הזה לא קיים יותר. אין לעמדת השמאל כפי שתמכתי בה ב1999 זכות קיום לנוכח המציאות. וגם לחזון התעתועים של ארץ ישראל השלמה אין מקום, צריך להכפיף את ההתנחלויות לצרכי הבטחון ולא להיפך. לגבי העניינים החברתיים אומר דבר אחד - בעקבות דו"חות ה"עוני" באחרונים נוכחתי לדעת שהססמאות החברתיות אין בהן ממש - והן אינן אלא ססמאות. חמישים מיליארד שקל בשנה תשלומי העברה הרי זה נסיון לכבות שמן בוער במים, זה מרושש את החברה ולא עוזר למי שבאמת צריך את העזרה. מה שאנשים צריכים באמת זה הזדמנות לעבודה ותמריץ לעבוד ושני הדברים הללו ביחד מושמים לאל על ידי המדיניות החברתית הסוציאליסטית שמקוימת בארץ: מיסים כבדים ותשלומי העברה מסיביים.
טוב, תחילה אספר קצת על עצמי ואחר כך אנסה ללבן עניין אחד או שניים. ראשית: בבחירות הכלליות האחרונות ב1999 הצבעתי למר"צ ולברק לראשות ראש הממשלה. ואלו לא היו הבחירות הראשונות שלי. אני חייב לומר שהיו לי ציפיות גבוהות - ההרגשה הייתה שטוטוטו עושים שלום עם הסורים והפלסטינאים. אחרי הכל - למה לא? נותנים לסורים את רמת הגולן, נותנים לפלסטינאים מדינה בשטחים ושלום על ישראל.... כמו כן הגישה של מר"צ לעניינים החברתיים מאוד מצאה חן בעיני בזמנו. אבל 3 השנים שעברו מאז היו שנים של התפכחות כואבת! לא אשכח את הנסיון הכושל להגיע להסכם שלום עם סוריה כאשר העמדה הסורית היתה להכשיל כל הסכם ולתבוע תביעות לא קבילות, אני חושב שזה היה תמרור האזהרה הראשון. לא אשכח גם את האופן האומלל שבו התבצעה הנסיגה מלבנון, ואת חהתקפות מעבר לגבול שהמשיכו וממשיכות עד היום. זאת הייתה המנורה השניה שנדלקה, אבל אז היינו עוד אופטימים. לא אשכח את ההופעות הטלויזיוניות של ברק כאשר היה עוד ראש ממשלה ודיבר בכאב על "הונאת" הפלסטינים בהסכמי אוסלו ואמר שאי אפשר לעשות איתם הסכם, שעראפת איננו פרטנר והפלסטינים הפרו את הסכם אוסלו עד כדי כך שרוקנו אותו מתוכן. חא אשכח את הזובור שעשו לברק יוסי ביילין שלמה בן עמי חיים ויוסי שריד, את הפוטש השקט שניסו לבצע לברק כאשר הכריחו אותו להמשיך בדיונים בטאבה, מה שגרם להתפטרותו ולבחירות שבהן נבחר אריק שרון לראשות הממשלה. לא אשכך את חיים רמון הסכינאי שזרק סכינים בגבו של ברק כאילו ברק שייך למפלגה היריבה ולא למפלגה שלו. לא אשכח כיצד מר"צ פירקו את הממשלה של ברק - הספינה שהיתה אמורה להביא אותנו לחוף מבטחים, על ידי מריבות חוזרות ונשנות עם ש"ס על דברים שוליים - תפקידו של משולם נהרי כסגן שר במשרד הפנים וחמישים מיליון שקלים לרשת החינון של ש"ס. אני חושב שבפרספקטיבה של היום אלו הם דברים זניחים לעומת מה שכביכול עמד על הפרק - השגת יעד השלום. כמובן שהיום אני יודע שהיעד הזה היה חזיון תעתועים, אבל האם מר"צ לא חייבים התנצלות לבוחרים שלהם כאשר העדיפו את האגו המפותח של יוסי שריד על פני טובת המדינה והציבור אפילו באופן שבו הם תופשים אותם עד היום? המסקנות שלי מהתקופה הסוערת הזאת היו - הערבים (ההנהגה ורוב הציבור)- אין פניהם לשלום עם ישראל אלא לחתירה תחת יסודותיה של מדינת ישראל על מנת למוטט אותה. ומדינת ישראל היא עדיין הבית שלי, אז אני לא אתן יד למי שמנסה למוטט אותו עלי ועל משפחתתי. אחר כך באה התקופה רווית הפיגועים של ממשלת שרון - ממשלת אחדות עם העבודה. אני חייב לומר שאני מעריך את התנהלותו של שרון, אם כי שרון שבוי היום בידי הימין בדיוק כפי שברק היה שבוי בסוף ימיו בידי השמאל. אם הולכים תחת הסיסמא "תנו לצה"ל לנצח" אז צריך להבין שמי שמגביל את הצבא ומתערב בפעולה היום יומית שלו הם המתנחלים. היום ראש מועצה מנסה להכתיב למ"פ או לסמג"ד את הפעילות המבצעית שלו, זאת היא שערוריה מהמעלה הראשונה. נסכם ונאמר שהשלום לא נראה היום באופק, רק ענני סערה - עוד ועוד והספינה שלנו צריכה לנווט בין סלעים ושרטונות ולא לפי הכוכבים. אז מי שיגיד שצריך הכרעה ברורה בין ימין ושמאל בגלל הנושא המדיני (קרי השלום עם...) אומר לו שהיתה הכרעה אסטרטגית בצד הפלסטיני נגד אופציית השלום ולכן כל הסיפור הזה לא קיים יותר. אין לעמדת השמאל כפי שתמכתי בה ב1999 זכות קיום לנוכח המציאות. וגם לחזון התעתועים של ארץ ישראל השלמה אין מקום, צריך להכפיף את ההתנחלויות לצרכי הבטחון ולא להיפך. לגבי העניינים החברתיים אומר דבר אחד - בעקבות דו"חות ה"עוני" באחרונים נוכחתי לדעת שהססמאות החברתיות אין בהן ממש - והן אינן אלא ססמאות. חמישים מיליארד שקל בשנה תשלומי העברה הרי זה נסיון לכבות שמן בוער במים, זה מרושש את החברה ולא עוזר למי שבאמת צריך את העזרה. מה שאנשים צריכים באמת זה הזדמנות לעבודה ותמריץ לעבוד ושני הדברים הללו ביחד מושמים לאל על ידי המדיניות החברתית הסוציאליסטית שמקוימת בארץ: מיסים כבדים ותשלומי העברה מסיביים.
