מדוע הפסיד השמאל?
תלי תלים של פרשנויות יישפכו בימים הקרובים, כולן מנסות להסביר ולתרץ את ההפסד ההיסטורי של גוש השמאל בבחירות 2003. ניתן כבר לראות את הפרשנים, רובם ככולם שייכים אידאולוגית וחברתית למחנה המובס, מנסים באופן פאתטי לשאוב מההפסד צידוקים נוספים לדרכם. כן, יגידו, השמאל הפסיד כי ישב עם הליכוד בממשלת אחדות. כן, יאמרו, השמאל הפסיד כי לא חידד מספיק את עמדותיו. כן, יאנפפו בהתנשאות, אנשי הימין חזרו להצבעה השבטית שלהם, הצביעו נגד עצמם. ולבסוף, יפטרו את הנושא בהתבטאות המקובלת עליהם: "שיאכלו את מה שבישלו". באופן כמעט פאראדוקסלי, ההסברים לתבוסה הם הם הסיבות האמיתיות לתבוסה. לא תוכן ההסברים, כמובן, אלא הצורה שבה אותם מסבירים טומנים ראשם בחול ומתעלמים מהאמת המתנוססת מול עיניהם. הנה הסיבות האמיתיות, וכדאי לגוש השמאל להקשיב היטב לקולות הבאים מחוץ למחנותיהם המידלדלים: * הסיבה המרכזית ברורה כשמש: אוסלו ותוצאותיו. למרות מסע ההכחשה התקשורתי, למרות הנסיון המגוחך לתלות את כשלון התהליך ברצח ראה"מ יצחק רבין ז"ל, למרות הנסיון הפאתטי להאשים את ראה"מ לשעבר בנימין נתניהו, רוב העם מכיר באמת: אוסלו היה הימור מרחיק לכת על חיי אומה שלמה. מוביליו השתיקו בגסות מחצית מהעם, דרסו כל ניצוץ של התנגדות והמיטו עלינו אסון בטחוני וכלכלי איום. רוב העם "לא קונה" את הטחת האשמה בראה"מ אריאל שרון ובליכוד על אירועי השנתיים האחרונות אלא רואה בהם מעין חבלני משטרה המנטרלים לאט ובזהירות את הפצצה שהטמין השמאל לפתחנו. כל מי שעוקב אחרי התהליך בעשור האחרון רואה כיצד נופל השמאל, בעיקר ה"עבודה", אל "המדרון החלקלק": מהכחשה גורפת של הסכמה למדינה פלשתינאית ונסיגה מלאה (כפי שמכרו לנו בזמן אוסלו), אל הצעה קיצונית וקצרת ראות של אהוד ברק למדינה מעין "מפורזת" וחלוקת ירושלים, הלאה לטאבה שם הוצעה זכות השיבה, ועד הימים הללו בהם קיצוני השמאל מבקרים את שרון על שהמדינה שהציע "אינה מדינה אמיתית" (ללא צבא? ללא גבולות פתוחים?) . הציבור, אשר השמאל כה מזלזל באינטיליגנציה שלו, קורא את המפה היטב ורואה את אותו גוש שמאל שוב ושוב מפורר את עמדות ישראל. * הסיבה השנייה היא התכחשות השמאל לערכים היקרים לרוב העם. מה שלשמאל נראה כפתיחות ונאורות מצטייר בימין כהתכחשות קולקטיבית לאתוס הציוני, לייעוד היהודי, ולתחושת ה"ביחד" הכה יקרה לעם הזה. זה מתבטא לעיתים בדברים קטנים אך משמעותיים: הכנסת שירי מחמוד דרוויש לתכנית הלימודים לעומת שלילה של אורי צבי גרינברג ; התגייסות טוטאלית לטובת רשימות ערביות, כולל אלו השוללות את קיום מדינת ישראל במתכונתה היהודית, למען קוניונקטורות פוליטיות; חירוף וגידוף מתנחלים וקבלה מוחלטת של הנאראטיב הערבי ללא כל בחינה ובדיקה; תמיכה בהיסטוריונים פוסט ציוניים ותורותיהם המעוותות. הכלל הבדוק של ידידו של אויבי הוא אויבי משפיע על רוב האוכלוסייה היהודית באופן כמעט תת מודע. ביטאה אותו בפשטות אותה אשה עם מקרר ריק שאמרה לפני מספר ימים לאושרת קוטלר בטלויזיה: "אני? אני מצביעה שרון כי מצנע אוהב ערבים". ולכל זאת מצטרפת סלידת השמאל מאחדות. רוב העם פשוט לא קונה את התאוריות הפתלתלות המדברות על הצלת המפלגה, על חשיבות האלטרנטיבה במשטר דמוקרטי. הוא לא מבין איך בימים קשים כאלו, ערב מלחמה בעיראק, מול אויבים מסוכנים מבחוץ המאיימים בהכחדת ישראל , נפסל רעיון האחדות משיקולים מפלגתיים והשמאל מוצא לו זמן למשחקים פוליטיים. * הסיבה השלישית היא התמיכה המאסיבית שמקבל השמאל מהתקשורת הישראלית. אין כמעט פאנל שבו אין רוב לאנשי שמאל מוצהרים. הנימוקים בהם מנסה השמאל (והתקשורת) להגן על מצב אבסורדי זה רדודים ומגוחכים. איש שמאל נשאר איש שמאל גם אם הוא תוקף את עמרם מצנע. המונח "שמאל" בישראל דהיום (אם נתעלם לרגע מהטיעון השחוק של השמאל – כמובן - האומר "אין בישראל שמאל וימין במובן הקלאסי") מבטא את אלו המוכנים להשלים עם מדינה פלשתינאית מחר, המוכנים לפנות התנחלויות בשמחה ובששון, הרצים אלי מו"מ תחת אש. עם יד על הלב, בקריטריונים האלו, כמעט לא תמצא כתב, פרשן, מגיש, עורך בתקשורת שאינו איש שמאל! במצב זה, רואה העם הפשוט את הקולות, יודע בלבו את מה שהוא יודע, ואינו מאמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. את הזעם על העיוות, את תחושת הקיפוח מול חוסר האיזון, את ההרגשה שרודפים אותו בצורה עיוורת, מוציא הבוחר במקום היחיד שבו קולו שווה לקולו של כל פרשן מצוי בקלפי. ניתן כנראה למנות עוד סיבות רבות, גדולות וקטנות. ניסיתי רק לציין את העיקריות שבהן. עצתי לידידי מהשמאל היא לקרוא את המפה האמיתית ולא להסתגר בגטו מתוסכל, תוך כדי הפצת נימוקים שלא ממין העניין. הדרך המדינית שלהם נכשלה. הן הרעיון הבסיסי והן הביצוע היו כושלים ואסוניים. מסר הפירוד, ההסתה נגד חצי עם, תוך כדי רתק ארטילרי מאסיבי מהתקשורת והאליטות האחרות, חזר אל יוצריו כבומראנג. תמיד יהיה גוש שמאל אשר ידגול בויתורים ללא תמורה, בהיטמעות של זהותנו התרבותית, בהצדקת האויב על פני האח. רוב בוחרי מפלגת העבודה לא שייכים למחנה זה ומקומם הראוי שמור להם עדיין במרכז העשייה הציונית הברוכה.
תלי תלים של פרשנויות יישפכו בימים הקרובים, כולן מנסות להסביר ולתרץ את ההפסד ההיסטורי של גוש השמאל בבחירות 2003. ניתן כבר לראות את הפרשנים, רובם ככולם שייכים אידאולוגית וחברתית למחנה המובס, מנסים באופן פאתטי לשאוב מההפסד צידוקים נוספים לדרכם. כן, יגידו, השמאל הפסיד כי ישב עם הליכוד בממשלת אחדות. כן, יאמרו, השמאל הפסיד כי לא חידד מספיק את עמדותיו. כן, יאנפפו בהתנשאות, אנשי הימין חזרו להצבעה השבטית שלהם, הצביעו נגד עצמם. ולבסוף, יפטרו את הנושא בהתבטאות המקובלת עליהם: "שיאכלו את מה שבישלו". באופן כמעט פאראדוקסלי, ההסברים לתבוסה הם הם הסיבות האמיתיות לתבוסה. לא תוכן ההסברים, כמובן, אלא הצורה שבה אותם מסבירים טומנים ראשם בחול ומתעלמים מהאמת המתנוססת מול עיניהם. הנה הסיבות האמיתיות, וכדאי לגוש השמאל להקשיב היטב לקולות הבאים מחוץ למחנותיהם המידלדלים: * הסיבה המרכזית ברורה כשמש: אוסלו ותוצאותיו. למרות מסע ההכחשה התקשורתי, למרות הנסיון המגוחך לתלות את כשלון התהליך ברצח ראה"מ יצחק רבין ז"ל, למרות הנסיון הפאתטי להאשים את ראה"מ לשעבר בנימין נתניהו, רוב העם מכיר באמת: אוסלו היה הימור מרחיק לכת על חיי אומה שלמה. מוביליו השתיקו בגסות מחצית מהעם, דרסו כל ניצוץ של התנגדות והמיטו עלינו אסון בטחוני וכלכלי איום. רוב העם "לא קונה" את הטחת האשמה בראה"מ אריאל שרון ובליכוד על אירועי השנתיים האחרונות אלא רואה בהם מעין חבלני משטרה המנטרלים לאט ובזהירות את הפצצה שהטמין השמאל לפתחנו. כל מי שעוקב אחרי התהליך בעשור האחרון רואה כיצד נופל השמאל, בעיקר ה"עבודה", אל "המדרון החלקלק": מהכחשה גורפת של הסכמה למדינה פלשתינאית ונסיגה מלאה (כפי שמכרו לנו בזמן אוסלו), אל הצעה קיצונית וקצרת ראות של אהוד ברק למדינה מעין "מפורזת" וחלוקת ירושלים, הלאה לטאבה שם הוצעה זכות השיבה, ועד הימים הללו בהם קיצוני השמאל מבקרים את שרון על שהמדינה שהציע "אינה מדינה אמיתית" (ללא צבא? ללא גבולות פתוחים?) . הציבור, אשר השמאל כה מזלזל באינטיליגנציה שלו, קורא את המפה היטב ורואה את אותו גוש שמאל שוב ושוב מפורר את עמדות ישראל. * הסיבה השנייה היא התכחשות השמאל לערכים היקרים לרוב העם. מה שלשמאל נראה כפתיחות ונאורות מצטייר בימין כהתכחשות קולקטיבית לאתוס הציוני, לייעוד היהודי, ולתחושת ה"ביחד" הכה יקרה לעם הזה. זה מתבטא לעיתים בדברים קטנים אך משמעותיים: הכנסת שירי מחמוד דרוויש לתכנית הלימודים לעומת שלילה של אורי צבי גרינברג ; התגייסות טוטאלית לטובת רשימות ערביות, כולל אלו השוללות את קיום מדינת ישראל במתכונתה היהודית, למען קוניונקטורות פוליטיות; חירוף וגידוף מתנחלים וקבלה מוחלטת של הנאראטיב הערבי ללא כל בחינה ובדיקה; תמיכה בהיסטוריונים פוסט ציוניים ותורותיהם המעוותות. הכלל הבדוק של ידידו של אויבי הוא אויבי משפיע על רוב האוכלוסייה היהודית באופן כמעט תת מודע. ביטאה אותו בפשטות אותה אשה עם מקרר ריק שאמרה לפני מספר ימים לאושרת קוטלר בטלויזיה: "אני? אני מצביעה שרון כי מצנע אוהב ערבים". ולכל זאת מצטרפת סלידת השמאל מאחדות. רוב העם פשוט לא קונה את התאוריות הפתלתלות המדברות על הצלת המפלגה, על חשיבות האלטרנטיבה במשטר דמוקרטי. הוא לא מבין איך בימים קשים כאלו, ערב מלחמה בעיראק, מול אויבים מסוכנים מבחוץ המאיימים בהכחדת ישראל , נפסל רעיון האחדות משיקולים מפלגתיים והשמאל מוצא לו זמן למשחקים פוליטיים. * הסיבה השלישית היא התמיכה המאסיבית שמקבל השמאל מהתקשורת הישראלית. אין כמעט פאנל שבו אין רוב לאנשי שמאל מוצהרים. הנימוקים בהם מנסה השמאל (והתקשורת) להגן על מצב אבסורדי זה רדודים ומגוחכים. איש שמאל נשאר איש שמאל גם אם הוא תוקף את עמרם מצנע. המונח "שמאל" בישראל דהיום (אם נתעלם לרגע מהטיעון השחוק של השמאל – כמובן - האומר "אין בישראל שמאל וימין במובן הקלאסי") מבטא את אלו המוכנים להשלים עם מדינה פלשתינאית מחר, המוכנים לפנות התנחלויות בשמחה ובששון, הרצים אלי מו"מ תחת אש. עם יד על הלב, בקריטריונים האלו, כמעט לא תמצא כתב, פרשן, מגיש, עורך בתקשורת שאינו איש שמאל! במצב זה, רואה העם הפשוט את הקולות, יודע בלבו את מה שהוא יודע, ואינו מאמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. את הזעם על העיוות, את תחושת הקיפוח מול חוסר האיזון, את ההרגשה שרודפים אותו בצורה עיוורת, מוציא הבוחר במקום היחיד שבו קולו שווה לקולו של כל פרשן מצוי בקלפי. ניתן כנראה למנות עוד סיבות רבות, גדולות וקטנות. ניסיתי רק לציין את העיקריות שבהן. עצתי לידידי מהשמאל היא לקרוא את המפה האמיתית ולא להסתגר בגטו מתוסכל, תוך כדי הפצת נימוקים שלא ממין העניין. הדרך המדינית שלהם נכשלה. הן הרעיון הבסיסי והן הביצוע היו כושלים ואסוניים. מסר הפירוד, ההסתה נגד חצי עם, תוך כדי רתק ארטילרי מאסיבי מהתקשורת והאליטות האחרות, חזר אל יוצריו כבומראנג. תמיד יהיה גוש שמאל אשר ידגול בויתורים ללא תמורה, בהיטמעות של זהותנו התרבותית, בהצדקת האויב על פני האח. רוב בוחרי מפלגת העבודה לא שייכים למחנה זה ומקומם הראוי שמור להם עדיין במרכז העשייה הציונית הברוכה.