מדהים
למחרת ההופעה בבאר שבע טסתי לחו"ל וחזרתי רק לפני כמה ימים. פתחתי את השרשור בפורום על ההופעה ושוב חוויתי את ההתרגשות מההתחלה. אבל במיוחד ריגש אותי הקטע שכתב "ערן של תוליק", "יומן מסע": ... וכשהאור הסגול, המעושן, הציף את הבמה, ודמויות מוצללות התיישבו אצל הכלים - עצמתי עיניים ויצאתי למסע. ב'שגרה' שבתי והתוודעתי אל נפלאות הדמיון האנושי, שמרים אותנו יום יום ממשקלה המכביד של השגרה ומעיף אותנו מעלה-מעלה. ב'הכל עד לכאן' התחשמל בי מחדש המתח המצמית, המתמיד, שבין "ותחסרהו מעט מאלהים" ובין "יתוש קדמך במעשה בראשית". 'הייתי שר' גרם לי לשוב ולהאמין בעוצמות בהן מטעינים אותנו הכישורים עמם נולדנו. אם נקשיב לנפשנו פנימה גם נגלה שהם אינם נותנים לנו באמת לברוח. וכן, לכל אחד יש מתת כזו. לפחות אחת. ב'נשמתי', נשמתי צחקה גם היא, צחוק גדול ומשחרר (אבל היתה לה סיבה. טובה). ב'ללכת לשם' הלכתי גם אני במחשבתי לשם, למקום שעוד אשוב אליו, גם אם איני יודע עדין היכן הוא; למקום בו מעיין זך של אושר מפכה. מחכה... ב'בת מלך' - וזה, אני מאמין, כבר משותף לכולנו - עלתה לנגד עיני דמותה של אמא שלי, ואור יקרות, של אהבה והכרת הטוב, הציף את כל ישותי. ב'יש לי חלום' חיבקתי את רעייתי אפילו יותר חזק. ב'געגוע' כבר בכיתי. ב'קרוב אליך' שרתי לאחי הצעיר, ילד מתוק ומבולבל בן 20 שאני מנסה לגעת בו, להגיע אליו, להגיד לו ש"זה ממש קרוב", ולא תמיד מצליח. ב'שיר הוודקה' חייכתי חיוך גדול, כי מי לא מכיר מישהו כזה, של "מניאנה, מניאנה, כי עכשיו הוא בדיוק הולך 'לישון על זה' (או 'לשתות על זה'). ב'בחייאת' כבר נקרעתי מצחוק. וב'ניצחת איתי הכל' ידעתי בידיעה שלמה, שהמוסיקה של עמיר נצחה גם אִתנו. סוף המסע. מסע של התגלות הנפש, של זיכוך והיטהרות. אי של התרוממות רוח בשגרת חיי. תודה, עמיר. ערן, ריגשת אותי מאד בכתיבתך. סיפור המסע שלך הצליח להחזיר אותי לחוויה המדהימה ההיא, אז ב-23.10. תודה לך. שוקולולה
למחרת ההופעה בבאר שבע טסתי לחו"ל וחזרתי רק לפני כמה ימים. פתחתי את השרשור בפורום על ההופעה ושוב חוויתי את ההתרגשות מההתחלה. אבל במיוחד ריגש אותי הקטע שכתב "ערן של תוליק", "יומן מסע": ... וכשהאור הסגול, המעושן, הציף את הבמה, ודמויות מוצללות התיישבו אצל הכלים - עצמתי עיניים ויצאתי למסע. ב'שגרה' שבתי והתוודעתי אל נפלאות הדמיון האנושי, שמרים אותנו יום יום ממשקלה המכביד של השגרה ומעיף אותנו מעלה-מעלה. ב'הכל עד לכאן' התחשמל בי מחדש המתח המצמית, המתמיד, שבין "ותחסרהו מעט מאלהים" ובין "יתוש קדמך במעשה בראשית". 'הייתי שר' גרם לי לשוב ולהאמין בעוצמות בהן מטעינים אותנו הכישורים עמם נולדנו. אם נקשיב לנפשנו פנימה גם נגלה שהם אינם נותנים לנו באמת לברוח. וכן, לכל אחד יש מתת כזו. לפחות אחת. ב'נשמתי', נשמתי צחקה גם היא, צחוק גדול ומשחרר (אבל היתה לה סיבה. טובה). ב'ללכת לשם' הלכתי גם אני במחשבתי לשם, למקום שעוד אשוב אליו, גם אם איני יודע עדין היכן הוא; למקום בו מעיין זך של אושר מפכה. מחכה... ב'בת מלך' - וזה, אני מאמין, כבר משותף לכולנו - עלתה לנגד עיני דמותה של אמא שלי, ואור יקרות, של אהבה והכרת הטוב, הציף את כל ישותי. ב'יש לי חלום' חיבקתי את רעייתי אפילו יותר חזק. ב'געגוע' כבר בכיתי. ב'קרוב אליך' שרתי לאחי הצעיר, ילד מתוק ומבולבל בן 20 שאני מנסה לגעת בו, להגיע אליו, להגיד לו ש"זה ממש קרוב", ולא תמיד מצליח. ב'שיר הוודקה' חייכתי חיוך גדול, כי מי לא מכיר מישהו כזה, של "מניאנה, מניאנה, כי עכשיו הוא בדיוק הולך 'לישון על זה' (או 'לשתות על זה'). ב'בחייאת' כבר נקרעתי מצחוק. וב'ניצחת איתי הכל' ידעתי בידיעה שלמה, שהמוסיקה של עמיר נצחה גם אִתנו. סוף המסע. מסע של התגלות הנפש, של זיכוך והיטהרות. אי של התרוממות רוח בשגרת חיי. תודה, עמיר. ערן, ריגשת אותי מאד בכתיבתך. סיפור המסע שלך הצליח להחזיר אותי לחוויה המדהימה ההיא, אז ב-23.10. תודה לך. שוקולולה