מדבר וציה
הגוף שלי רעב.
הפה שלי צמא.
אני במדבר סחוף רוחות, מחפשת נווה בעיניים דואבות.
בבטן שלי יש בור, אני שוב ניצבת מעליו, על שפת המדרון.
מתאמצת שלא ליפול.
מוליכה את ידי עלי, כאילו היו ידיך.
ידיים שחוקרות ומגלות ארץ לא נודעת, ארץ חדשה.
חורשות את תלמיה, חוקרות את צפונות נופיה, מגלות.
ידיים מטפסות לעבר שתי גבעות הקירטון הלבנות, הבוהקות בליל ירח מלא, ושיאי פסגותיהן מעוטרות בכתרים של בזלת, כהה ודוקרנית.
ממנה גולשות אל המישור הגדול, החלק, היורד בהדרגה ומתינות דרומה.
מגיעות אל הגבעה השטוחה המכוסה בעלווה סבוכה, וממנה השביל הסודי אל העמק הנעלם, הנקיק השחור בו חבוי מעיין החיים.
מצוקי ירכי שסוגרים על ידי באינסטינקט כשהנביעה גוברת, מנערים אותי מהרהורים נוסח מרק טווין, ואני חומדת את גופי עבורך, עבורי, מועכת ולשה, מושכת ומעסה.
מעסה את שדי בעוצמה גוברת וממוללת את הפיטמות. האם כך היית אוחז בהם, או שהיית מסתער עליהם עם שפתיך ולשונך הייתה עושה בהם שמות?
האם היית מלקק או נושך?
האם היית מלטף או מושך?
המחשבות עליך, על ידיך הווירטואליות, על הזין הסייבירי שלך, על הלשון הבדיונית שלך גורמות לי לרעד, עמוק.
אני נודדת למרחבי הרשת, מחפשת אחיזה, איזה אימג׳ להינעל עליו, איזה זין רוטט להשאלה.
לא יכולה.
לא רוצה,
לא מצליחה...
מתכנסת חזרה בתוכי, אצבעותי לוכדות את הבליטה ההיא הקטנה החמקמקה, לוכדות ולא מרפות.
עכשיו הכל צף.
אני רואה בבירור את פניך.
האצבעות נעות מעצמן, הגוף מתפתל, הגרון מתכחכח, הנביעה נוטפת, האנחות משתברות נוכח דפנות הגרון, הלוע נפער, מצפה.
החתול מילל, מתחכך לי ברגל. תופסת את הנעל בית, מטיחה בו בכעס, מפספסת...
הלך הריכוז.
חמק.
רק הרטיבות בין רגלי לועגת לי, מרירה, שרה לי באוזן מחרוזת, מ׳ישושון מדבר וציה׳ וגומרת ב׳עד העונג הבא, אה אה אה׳
הגוף שלי רעב.
הפה שלי צמא.
אני במדבר סחוף רוחות, מחפשת נווה בעיניים דואבות.
בבטן שלי יש בור, אני שוב ניצבת מעליו, על שפת המדרון.
מתאמצת שלא ליפול.
מוליכה את ידי עלי, כאילו היו ידיך.
ידיים שחוקרות ומגלות ארץ לא נודעת, ארץ חדשה.
חורשות את תלמיה, חוקרות את צפונות נופיה, מגלות.
ידיים מטפסות לעבר שתי גבעות הקירטון הלבנות, הבוהקות בליל ירח מלא, ושיאי פסגותיהן מעוטרות בכתרים של בזלת, כהה ודוקרנית.
ממנה גולשות אל המישור הגדול, החלק, היורד בהדרגה ומתינות דרומה.
מגיעות אל הגבעה השטוחה המכוסה בעלווה סבוכה, וממנה השביל הסודי אל העמק הנעלם, הנקיק השחור בו חבוי מעיין החיים.
מצוקי ירכי שסוגרים על ידי באינסטינקט כשהנביעה גוברת, מנערים אותי מהרהורים נוסח מרק טווין, ואני חומדת את גופי עבורך, עבורי, מועכת ולשה, מושכת ומעסה.
מעסה את שדי בעוצמה גוברת וממוללת את הפיטמות. האם כך היית אוחז בהם, או שהיית מסתער עליהם עם שפתיך ולשונך הייתה עושה בהם שמות?
האם היית מלקק או נושך?
האם היית מלטף או מושך?
המחשבות עליך, על ידיך הווירטואליות, על הזין הסייבירי שלך, על הלשון הבדיונית שלך גורמות לי לרעד, עמוק.
אני נודדת למרחבי הרשת, מחפשת אחיזה, איזה אימג׳ להינעל עליו, איזה זין רוטט להשאלה.
לא יכולה.
לא רוצה,
לא מצליחה...
מתכנסת חזרה בתוכי, אצבעותי לוכדות את הבליטה ההיא הקטנה החמקמקה, לוכדות ולא מרפות.
עכשיו הכל צף.
אני רואה בבירור את פניך.
האצבעות נעות מעצמן, הגוף מתפתל, הגרון מתכחכח, הנביעה נוטפת, האנחות משתברות נוכח דפנות הגרון, הלוע נפער, מצפה.
החתול מילל, מתחכך לי ברגל. תופסת את הנעל בית, מטיחה בו בכעס, מפספסת...
הלך הריכוז.
חמק.
רק הרטיבות בין רגלי לועגת לי, מרירה, שרה לי באוזן מחרוזת, מ׳ישושון מדבר וציה׳ וגומרת ב׳עד העונג הבא, אה אה אה׳
