מגש הכסף

מגש הכסף

את הקטע הזה התחלתי לכתוב לפני הרבה מאד זמן. אחראיות לו בעיקר שתי נשים, אחת מהן כותבת לעיתים בפורום והשניה אותה אני מכיר רק מכמה שיחות טלפון. עבדתי עליו לא מעט, משהו שאני לא ממש מורגל אליו. אתמול בערב הקראתי אותו באירוע חלוקת המלגות וחגיגות ה-20 לה.ל.ל. לפני שהתחלתי להקריא אותו, סיפרתי שלמרות שדיברתי לא פעם בפני קהל, זו הפעם הראשונה בה אני מקריא מתוך דף, ולכם אני לא צריך לספר שזו הפעם הראשונה שאני כותב בלי טיפת ציניות בצורה כל כך משתפכת. ביקשתי מהם ואני מבקש גם מכם לכבות את הציניומטורים שלכם, הנושא הזה ראוי לרגע של רצינות. כמובן שאם יש לכם משהו מצחיק באמת, זה יותר חשוב מהכל...
 
הטקסט המלא

מגש הכסף: והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת. יש להווה נטייה חזקה לסחוף לתוכו, לעצור אותנו מניתוח העבר ולמנוע בעדנו את חיזוי העתיד. הדבר נכון שבעתיים כאשר ההווה מאתגר אותנו. כאשר תכבד עלינו העבודה – לא נשעה לדברי שקר, אך גם לא לאמיתות חשובות. הערב הזה צריך להיות שונה. כאשר ה.ל.ל. מתקרבת לגיל 20 חשוב מאד לחגוג את האירוע ולהודות למתנדבים, אך אין לראות בו סיבה למסיבה בלבד. זוהי הזדמנות לעצור לרגע ולהתעלות מעל לשטף החיים, לקבל מעט פרספקטיבה על התהליך שאנו – היוצאים בשאלה עברנו כפרטים וכקבוצה, ולהבין איך כל זה משליך על העתיד. יום יבוא – כך פותחים להם נושאי החזון למיניהם, יום יבוא ודברים יראו אחרת. ה"אחרת" הזה שונה בין חוזה למשנהו, וגם בינינו יש הבדלים גדולים לגבי פני העולם שהיינו רוצים לראות בעוד שני עשורים. אבל כמדומני שאם יש משהו אחד שכולנו מייחלים לו, הרי זו השאיפה לכך שיבוא יום, בו המחיר שאדם יצטרך לשלם על הבחירה שלו לחיות בהתאם לאמונתו, יהיה נמוך יותר. שלא יהיה לכם ספק – היום הזה עומד להגיע, והוא מתקרב בצעדי ענק. יום בו ברשימת האיומים הבוערים ביותר על עתיד המדינה לא תופיע האפשרות "חרדים", יום בו יוצאים בשאלה לא יאלצו להשלים בגילאי העשרים את מה שילד רגיל רוכש כבר בשנות ביה"ס יסודי, יום בו "אנוסים" ישובו להיות דמויות היסטוריות מימי האינקוויזיציה. יום יבוא והמתנדבים של ה.ל.ל. יהיו חסרי מעש. לא מעצמו הוא יבוא. רבים הם האנשים התורמים את חלקם בדרך, ורבים – רבים מדי הם המשלמים את אותה התרומה בדמם. פורצי הדרך לעולם יטעמו את כאבו של צעד במסלול תועה, השוכבים על הגדר יחושו את דקירות חודי התיל שלה, וההולכים בחושך יתקלו במכשולים רבים לפני שיראו את האור הגדול. הם לא נושאים על עצמם שלט המורה על הכבוד אליו הם ראויים, לא דורשים לעצמם יחס מועדף ולרוב אף לא מבינים שהוא מגיע להם, כמו רבים כל כך סביבנו – הצבע השולט בהם הוא אפור. אין להם ראש לכל זה, הם עסוקים בלשרוד. אם תחמיאו להם על האומץ, לא תשביעו בכך את רעבונם. אם תספרו שהם פורצי דרך, לא תגרמו להם להתקבל לאוניברסיטה. אם תביעו את הערכתכם, לא תשיבו להם את השנים שאבדו. ובכל זאת – זכותם המלאה לדעת מיהם, מה משמעות המאבק שלהם בראי הדורות, ומהי אותה הדרך הארוכה שהם בגופם מהווים חלק ממנה. לכן אני מוצא לנכון להשמיע כאן הצהרה, ולומר בקול רם את מה שזכותכם לשמוע וחובתנו להזכיר: אתם מגש הכסף. מגש הכסף עליו הולך ונבנה דור חדש של יוצאים, שמשלם על תהליך היציאה מחיר כבד, אבל פחות מזה של הדור הקודם. מגש הכסף המהווה את היסוד לאומץ של אנוסים שחיו שנים בהסתר מסביבתם, ממשפחתם ומפני עצמם, לקום ולעשות את הצעד שחשבו לבלתי אפשרי. המגש עליו מתגבשת לאיטה הזהות של קבוצה חדשה של אנשים, שהקשיים שעברו בדרך חישלו אותם, אבל לא גרמו להם להישבר. אתם מגש הכסף שעליו ניתן לנו החופש לבחור. תודה רבה לכם.
 


 

אגס 10

New member
מקסים

כל מילה פנינה אין הרבה טקסטים שגרמו לי להזדהות כ"כ עם כל מילה כמו הטקסט הזה תודה. ולוואי ובמהרה יהפך מה שכתוב כאן למציאות אמיתית.
 
המגש המקורי - יצירה מדהימה

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת לקבל את הנס, האחד, אין שני... היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה. אז מנגד יצאו נערה ונער ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. לובשי חול וחגור וכבדי נעליים בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים את עקבות יום הפרך וליל קו האש. עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע ונוטפים טללי נעורים עבריים... דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל והשאר יסופר בתולדות ישראל.
 
זיהיתי אותך

בלי לדעת שזה אתה, זתומרת קראתי את הנאום שלך עוד לפני כן.. אני גאה בעצמי
 
יש חשיבות רבה למילות התודה האלה

כמי שהתנדב 10 שנים בהלל במס' תפקידים , אני יודע כמה קשה לשמר את המתנדבים בכל ארגון התנדבותי ובהלל בפרט. הרבה פעמים התחושה של המתנדבים היא של עבודה סיזיפית. יכול לעתים מתנדב לשבת שנה שלמה בתורנות חודשית בקו החם ולקבל מעט מאד שיחות משמעותיות שמניבות פגישה עם יוצא. לעתים מגיע מתנדב לפגישה עם יוצא חדש והיוצא לא מגיע בגלל שקיבל רגליים קרות, או סתם בגלל שכחה או חוסר אחריות. לעתים מתנדב מלווה יוצא, אבל הקשר נפסק לאחר זמן קצר מסיבות שקשורות לעתים במתנדב , לעתים בחוסר הבשלות של היוצא לקבל עזרה ולעתים פשוט בחוסר הכימיה ביניהם. הכרתי כמה אנשים שארחו יוצאים בבתיהם במשך כמה חודשים בתחילת דרכם של היוצאים (בעיקר בתקופה בה לא הייתה להלל דירת יוצאים). חלקם שומרים עד היום קשר עם היוצאים ובמקרים מסויימים אפילו משמשים כסבא וסבתא לילדי היוצאים. במקרים אחרים ניתקו היוצאים קשר ולא טרחו אפילו להתקשר פעם בשנה לאחל שנה טובה. גם מתנדבים שלוקחים על עצמם תפקידים מרכזיים יותר, חווים לפעמים קשיים ותחושה שלא תמיד יש תוצאה ברורה למעשיהם. לכן חשוב מאד שהיוצאים ימצאו דרך להביע את תודתם ולחזק את המתנדבים. הדרך הטובה ביותר בה יכולים יוצאים ותיקים להודות ולסייע היא ע"י הפיכתם למתנדבים בעצמם. אני משוכנע שדבריך המרגשים נכנסו לליבם של המתנדבים וחיזקו אותם
 
למעלה