מיכל וזהו0000
New member
מגיע לי
בס"ד פעם אמרו לי שאני לא יודעת את ההבדל בין "מגיע לי" ל"אני רוצה". אמרו לי גם שזה בגלל שההורים שלי מעולם לא לימדו אותי. ההורים שלי מעולם לא לימדו אותי גם מאז. אמרו לי שאם ההורים שלי לא ילמדו אותי אז החיים ילמדו אותי. לא האמנתי. אמרו לי שכשהחיים ילמדו אותי אז זה יהיה יותר קשה, אני לא זוכרת אם הם אמרו כואב אבל הם אמרו קשה. לא האמנתי. עכשיו החיים מלמדים אותי, רק שעכשיו זה יותר קשה ויותר כואב. יותר כואב בגלל שאני מרגישה מחנק בגרון ואף אחד לא מביא לי מים. יותר קשה... יותר קשה זה בגלל שגם היום, עדיין, אני לא חושבת, ולא מסכימה להעמיד פנים שאני חושבת, שלא מגיע לי מה שאני רוצה. מה אתם רוצים שאני אגיד? מה אתם רוצים כבר להגיד? אין לי כלום אני מרגישה זוועה. ואני צריכה להוכיח את זה כדי שיעזרו לי, ואז אז כנראה שאין להם איך. שברתי חצי כלים אתמול ואני מתכוונת לשבור את השניים היום. היא פוחדת לתת לי 5 קלונקס ביום כי היא פוחדת שאני אתמכר. נו מה? אז מה אני אמורה לעשות עם זה? למה אני צריכה לשאת בתוצאות? לא מגיע לי קלונקס? אני הולכת לחלל שבת. לא מתוך כעס, לא מתוך מרד. לא שאני לא חושבת שיש מישהו ששומע את המרד אני פשוט לא חושבת שהוא מגיב לטרור, ולו יש את הכי הרבה זמן בעולם. פשוט כי אני לא יכולה, אני לא יכולה יותר, ואני חושבת שבמצבי מגיע לי להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותי, גם לחלל שבת. אני חושבת להתקשר למאיה להגיד לה שאני צריכה קלונקס ועכשיו, זה אולי יותר שבתי מאשר לחלל שבת. אבל אני גם חושבת שזה יהיה עקר. האמת היא, שכשאדם מגיע למצב כמו שלי יש לו רק מקום אחד ללכת אל מול הרשויות (ומזל שיש כזה): חדר מיון. והאמת כשאתה נוסע לחדר מיון אז זה כבר לא נקרא לחלל שבת, הרי זה מיון. אבל כולם יודעים שהמיון לא יעזור לי בכלום. גם אם הם יקבלו אותי, וואליום הם לא ייתנו לי. אני אצתרך להסביר להם מה אני מרגישה, אני לא אצליח. כל מה שיהיה לי זה לספר להם מה קורה, וזה לא ירשים אותם. אני חושבת אולי להתקשר למיה להגיד לה שאני רוצה שד"ר כהן תיתן לי וואליום עכשיו. אבל האמת היא, שלמרות שהם רואים טלביזיה והולכים לים, החופש שבשבת הוא דווקא כן מקודש. היא תגיד לי שזה לא יקרה והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה ללכת למיון. הם יעיפו אותי מכל המדרגות. עמית לא הגיב. אמרתי לעצמי שכבר אין לי יותר מה לעשות, הוא הרי היה חייב לראות את זה. לפרוץ לעמית לפייסבוק בשבת דווקא נשמע הדבר הראוי ביותר למצב הנוכחי. אז אני ילדה, אז יש לי יכולת רגשית אפסית, אז אני קיצונית, אז אני לא רואה חלונות, רק דלת אחת. אז מה אני יכולה לעשות שאני קיצונית? לא, ודאי, יש הרבה מה לעשות. לא. האמת היא שזה לא הופך אותי לפחות קיצונית. בסופו של דבר זה מתפרץ ואני שמחה שזה התפרץ כי אני רוצה לנוח, כי אני חושבת שמגיע לי לנוח.
בס"ד פעם אמרו לי שאני לא יודעת את ההבדל בין "מגיע לי" ל"אני רוצה". אמרו לי גם שזה בגלל שההורים שלי מעולם לא לימדו אותי. ההורים שלי מעולם לא לימדו אותי גם מאז. אמרו לי שאם ההורים שלי לא ילמדו אותי אז החיים ילמדו אותי. לא האמנתי. אמרו לי שכשהחיים ילמדו אותי אז זה יהיה יותר קשה, אני לא זוכרת אם הם אמרו כואב אבל הם אמרו קשה. לא האמנתי. עכשיו החיים מלמדים אותי, רק שעכשיו זה יותר קשה ויותר כואב. יותר כואב בגלל שאני מרגישה מחנק בגרון ואף אחד לא מביא לי מים. יותר קשה... יותר קשה זה בגלל שגם היום, עדיין, אני לא חושבת, ולא מסכימה להעמיד פנים שאני חושבת, שלא מגיע לי מה שאני רוצה. מה אתם רוצים שאני אגיד? מה אתם רוצים כבר להגיד? אין לי כלום אני מרגישה זוועה. ואני צריכה להוכיח את זה כדי שיעזרו לי, ואז אז כנראה שאין להם איך. שברתי חצי כלים אתמול ואני מתכוונת לשבור את השניים היום. היא פוחדת לתת לי 5 קלונקס ביום כי היא פוחדת שאני אתמכר. נו מה? אז מה אני אמורה לעשות עם זה? למה אני צריכה לשאת בתוצאות? לא מגיע לי קלונקס? אני הולכת לחלל שבת. לא מתוך כעס, לא מתוך מרד. לא שאני לא חושבת שיש מישהו ששומע את המרד אני פשוט לא חושבת שהוא מגיב לטרור, ולו יש את הכי הרבה זמן בעולם. פשוט כי אני לא יכולה, אני לא יכולה יותר, ואני חושבת שבמצבי מגיע לי להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותי, גם לחלל שבת. אני חושבת להתקשר למאיה להגיד לה שאני צריכה קלונקס ועכשיו, זה אולי יותר שבתי מאשר לחלל שבת. אבל אני גם חושבת שזה יהיה עקר. האמת היא, שכשאדם מגיע למצב כמו שלי יש לו רק מקום אחד ללכת אל מול הרשויות (ומזל שיש כזה): חדר מיון. והאמת כשאתה נוסע לחדר מיון אז זה כבר לא נקרא לחלל שבת, הרי זה מיון. אבל כולם יודעים שהמיון לא יעזור לי בכלום. גם אם הם יקבלו אותי, וואליום הם לא ייתנו לי. אני אצתרך להסביר להם מה אני מרגישה, אני לא אצליח. כל מה שיהיה לי זה לספר להם מה קורה, וזה לא ירשים אותם. אני חושבת אולי להתקשר למיה להגיד לה שאני רוצה שד"ר כהן תיתן לי וואליום עכשיו. אבל האמת היא, שלמרות שהם רואים טלביזיה והולכים לים, החופש שבשבת הוא דווקא כן מקודש. היא תגיד לי שזה לא יקרה והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה ללכת למיון. הם יעיפו אותי מכל המדרגות. עמית לא הגיב. אמרתי לעצמי שכבר אין לי יותר מה לעשות, הוא הרי היה חייב לראות את זה. לפרוץ לעמית לפייסבוק בשבת דווקא נשמע הדבר הראוי ביותר למצב הנוכחי. אז אני ילדה, אז יש לי יכולת רגשית אפסית, אז אני קיצונית, אז אני לא רואה חלונות, רק דלת אחת. אז מה אני יכולה לעשות שאני קיצונית? לא, ודאי, יש הרבה מה לעשות. לא. האמת היא שזה לא הופך אותי לפחות קיצונית. בסופו של דבר זה מתפרץ ואני שמחה שזה התפרץ כי אני רוצה לנוח, כי אני חושבת שמגיע לי לנוח.
