מגילת העצבנות
מגילת העצבנות כבר משחר היווצרות האדם בבטן אמו כהרגל, החל בועט לכל עבר, כשחקן כדורגל. והנה נולד האדם והפך מיונק חלב, לצמא דם. לפתע החל לזחול, והנה הוא כבר מדדה עוד טרם ידע מה טוב ומה רע, הפך את סביבתו לשדה... שובר הוא כל דבר שבדרכו, מועך ודורס, נוגס ולועס, אם טעים ואם לאו, כל דבר שיכול הוא לדחוף לפיו...ידחף. והדעה הרווחת, לא להפריע לזאטוט בהתפתחותו מותר לו לעשות כל העולה על דעתו. והנה הוא כבר בגן הילדים, הכל בא מהר, חושיו כבר מחודדים ושיניו עוד יותר. פתאום הוא מבין שיש עוד שכמותו, והאיום המיידי על סביבתו וריבונותו מדליקים במוחו הטרי אור אדום, וצופרים נסתרים מחממים את עצביו בחום. ואם אגרופיו עדיין זעירים וחלשים הרי ששיניו יכולים לגרום נזקים קשים. בתוך מוחנו מהדהדת כל העת השאלה, "מה לעשות? הרי הוא ילד ולא קללה". ממשיכים לסלוח, "זהו החינוך הרצוי", גדל ואינו יודע והוא בתוכו חצוי, אם הוא אדם או בעל חיים אחר, והחיים ממשיכים... וממשיכים לוותר. בהיותו בבית הספר הצרות גדלות לא רק אגרופים נשלפים, גם פגיונות... וכאילו לא למד מספיק עדיין הוא מגיע לצבא ולומד אלימות שבעתיים. אומנם אלימות ממוסדת לצורכי הגנה קרה אך יש המפרשים זאת כ"איפכא מסתברא". כה מהר גדל הוא והיה כבר לאיש לומד נהיגה ויוצא מיד לכביש, ובידו כלי, כאילו היה טנק, או זחל"ם אינו פוחד הוא מכלום, כי כל העת ויתרו לו כולם. פה תאונה, פה פצוע ואפילו הרוג, חיים נקטפים והכל עובר מהר, נשכח והחיים נמשכים. רוצים אנו להאמין, שנציגנו שאנו בוחרים יעשו למעננו בכנסת, וישנו את פני הדברים, אלא מאי, לא ברור אם לצחוק או לבכות האלימות בכנסת, כמו ילדים ה"הולכים" מכות. כן, כן, בל נשכח, זה טבוע בתוכנו בכל אחד ואחד, וקשה בגיל כזה, לשנות סדרי עולם בבת אחת. והאדם כבעל חיים חושב, כדי לקדם פני צרה, הקים לעצמו ולהגנתו גדודי משטרה. והשוטרים שהם כמוני כמוך נולדים, מנסים למנוע מעשים שבנו טבועים ומולדים, כשהשוטרים למעשה משמשים כשעיר של החברה, כדי להסיר מעצמנו אחריות מכל רע. ואחר כך עוד באים בטענות למשטרה המקדמת למעננו כל פגע רע וצרה. מי שבכל זאת לא הצליח לעלות על רכבת היושר, מי שבכל זאת לא מצליח להתאפק ונשאר בכושר, שודד קשישים, אונס, מרמה וזקנות חומס, ואת גופו מלעיט בסמים קשים ואת עצמו הורס. מה לנו? האם נטרפה דעתנו? למה שלא נעצור לרגע?! נחשוב, אולי יש פתרון, וזה לכולנו נוגע, בנינו בני האדם ישנם מוחות, וזה משגע, אין איש שיכול לכתוב את מגילת העצבנות? כדי שנהפוך בעתיד לבעל חיים יותר רגוע?? כתב : משה דוד
מגילת העצבנות כבר משחר היווצרות האדם בבטן אמו כהרגל, החל בועט לכל עבר, כשחקן כדורגל. והנה נולד האדם והפך מיונק חלב, לצמא דם. לפתע החל לזחול, והנה הוא כבר מדדה עוד טרם ידע מה טוב ומה רע, הפך את סביבתו לשדה... שובר הוא כל דבר שבדרכו, מועך ודורס, נוגס ולועס, אם טעים ואם לאו, כל דבר שיכול הוא לדחוף לפיו...ידחף. והדעה הרווחת, לא להפריע לזאטוט בהתפתחותו מותר לו לעשות כל העולה על דעתו. והנה הוא כבר בגן הילדים, הכל בא מהר, חושיו כבר מחודדים ושיניו עוד יותר. פתאום הוא מבין שיש עוד שכמותו, והאיום המיידי על סביבתו וריבונותו מדליקים במוחו הטרי אור אדום, וצופרים נסתרים מחממים את עצביו בחום. ואם אגרופיו עדיין זעירים וחלשים הרי ששיניו יכולים לגרום נזקים קשים. בתוך מוחנו מהדהדת כל העת השאלה, "מה לעשות? הרי הוא ילד ולא קללה". ממשיכים לסלוח, "זהו החינוך הרצוי", גדל ואינו יודע והוא בתוכו חצוי, אם הוא אדם או בעל חיים אחר, והחיים ממשיכים... וממשיכים לוותר. בהיותו בבית הספר הצרות גדלות לא רק אגרופים נשלפים, גם פגיונות... וכאילו לא למד מספיק עדיין הוא מגיע לצבא ולומד אלימות שבעתיים. אומנם אלימות ממוסדת לצורכי הגנה קרה אך יש המפרשים זאת כ"איפכא מסתברא". כה מהר גדל הוא והיה כבר לאיש לומד נהיגה ויוצא מיד לכביש, ובידו כלי, כאילו היה טנק, או זחל"ם אינו פוחד הוא מכלום, כי כל העת ויתרו לו כולם. פה תאונה, פה פצוע ואפילו הרוג, חיים נקטפים והכל עובר מהר, נשכח והחיים נמשכים. רוצים אנו להאמין, שנציגנו שאנו בוחרים יעשו למעננו בכנסת, וישנו את פני הדברים, אלא מאי, לא ברור אם לצחוק או לבכות האלימות בכנסת, כמו ילדים ה"הולכים" מכות. כן, כן, בל נשכח, זה טבוע בתוכנו בכל אחד ואחד, וקשה בגיל כזה, לשנות סדרי עולם בבת אחת. והאדם כבעל חיים חושב, כדי לקדם פני צרה, הקים לעצמו ולהגנתו גדודי משטרה. והשוטרים שהם כמוני כמוך נולדים, מנסים למנוע מעשים שבנו טבועים ומולדים, כשהשוטרים למעשה משמשים כשעיר של החברה, כדי להסיר מעצמנו אחריות מכל רע. ואחר כך עוד באים בטענות למשטרה המקדמת למעננו כל פגע רע וצרה. מי שבכל זאת לא הצליח לעלות על רכבת היושר, מי שבכל זאת לא מצליח להתאפק ונשאר בכושר, שודד קשישים, אונס, מרמה וזקנות חומס, ואת גופו מלעיט בסמים קשים ואת עצמו הורס. מה לנו? האם נטרפה דעתנו? למה שלא נעצור לרגע?! נחשוב, אולי יש פתרון, וזה לכולנו נוגע, בנינו בני האדם ישנם מוחות, וזה משגע, אין איש שיכול לכתוב את מגילת העצבנות? כדי שנהפוך בעתיד לבעל חיים יותר רגוע?? כתב : משה דוד