עד הקצה ומעבר לו
New member
מגדלים
נסיעה על הכביש המהיר - חולפת בכל המקומות הניבטים אלי כשאני לבד והפעם אני לא.
זו דרך מוכרת לי ביומיום ובכל זאת, היום היה בה משהו אחר.
חולפים ליד הבניינים לצידי הכביש ולפתע קרוב למחלף היציאה, הוא מזדקר אל מול עיניי.
מזכיר לי נשכחות טובות ומעלה חיוך על שפתיי.
מגדל גבוה ומואר בראש חוצות.
מסתכלת עליו ונזכרת: במגדל הזה הזדיינתי. באחד המשרדים. על השולחן, על הכסא, מול החלון מול העיר הזורמת.
המזכירה במשרד מבחינה בי מבעד לדלת הזכוכית ופותחת אותה בלחיצת זמזם. מחייכת לשלום, כשאני רואה אותו עומד בפתח המשרד ומקבל אותי ברשמיות הראויה. הדלת נסגרת בעדינות וננעלת בשקט.
״אני מת לרדת לך כשאת על הכסא במשרד״ היה כתוב שחור על גבי ה״מנשמע״ ברגע שלפני, אך ברגע האמת הוא הצמיד אותי לדלת ונישק בתאווה, בדיוק כמו זו הקיימת אצלי.
הכניס את ידו מבעד למפתח החולצה ותפס בידו שד, מצץ את הפטמה ויד שניה פתחה את המכנס.
הרטיבות נשלפה גם היא אל אצבעו. ידי מנסה לפתוח את מכנסו אך הוא הקדים אותה בשנייה.
המכנס מופשל, החגורה נגררת על הרצפה כשהוא הופך אותי עם פני לקיר ומחדיר. מחדיר את הזין שלו לכוס הרטוב.
דקות קצרות של התחלה מהירה.
מושך אותי ובצעדים קטנים המופרעים ע״י המכנסיים המופשלים אנחנו מובלים אל השולחן והוא משכיב אותי עליו. יורד עם ראשו אל בין ירכיי, מפריד אותם, מרווח את המקום וחודר עם הלשון.
הליקוק הזה מטריף אותי.
נשענת עם יד אחת על השולחן וביד השניה פותחת את שפתי הכוס שלשונו תכנס טוב יותר ועמוק יותר.
הוא מלקק בלשונו את הכוס כחתול רעב, מכניס אצבע ובשילוב מתואם מזיין בדרכו שלו. גומרת בשקט יחסית.
המזכירה בחוץ... קשה להיות בשקט אך אין ברירה. "תזיין אותי" לוחשת לתוך אוזנו והוא מוריד אותי מהשולחן.
מתכופפת והוא חודר. הזין עמוק בתוכי, מתנועעת איתו, מלאה ממנו. הוא לא שבע, מרים אותי שוב אל השולחן ומתיישב על הכסא מולי. חוזר ללקק, לדחוף אצבעות ולענג. גומרת ובכל זאת שקטה.
יש משהו אחר בשקט הזה. הצורך הזה להתפרק ויחד עם זאת להיות בשקט, מצריך מחשבה, התאפקות...
רועדת כולי על השולחן והוא מרגיש ורואה. לא מפסיק. רוצה עוד ועוד גם אני.
"רוצה למצוץ לך את הזין" מבקשת ויורדת מהשולחן. מתכופפת אל בין רגליו ותופסת אותו בידיי, מכניסה את כולו לפה, מרטיבה, מלקקת ומוצצת.
"היה לך טוב על השולחן" - תעלי...
הוא שוב מסתער, עולה מעלי, פותח כפתור נוסף בחולצה ושולף שדיים מהחזיה. הם בולטים החוצה בחוצפה והוא חופן, מלקק, נושך קלות, ממולל בפיו. מלקק את הצוואר, נושך בשפתיו ומוצץ את העור.
שוב אצבעות ושוב לשון ושוב נאנחת בלחש וגומרת ושוב ושוב.
יורדת מהשולחן ואוחזת בזין הזקור והמתוח. הוא קרוב... משפשף בידו ומכוון את הזרם האדיר לרצפה.
מתארגנים, מתלבשים, מיישרת את בגדי, את השיער הפרוע ואז הוא רואה ומזהיר, "אופס...יש לך סימן קטן, ממש קטן על הצוואר".
המגדל הזה, הבוהק לו מתוך החשיכה, דווקא בנסיעה הזו מני רבות, דווקא ברגע הפרטי הזה, מעביר בי צמרמורת של ריגוש.
עוברת ומתרגשת. נזכרת ומחייכת.
נסיעה על הכביש המהיר - חולפת בכל המקומות הניבטים אלי כשאני לבד והפעם אני לא.
זו דרך מוכרת לי ביומיום ובכל זאת, היום היה בה משהו אחר.
חולפים ליד הבניינים לצידי הכביש ולפתע קרוב למחלף היציאה, הוא מזדקר אל מול עיניי.
מזכיר לי נשכחות טובות ומעלה חיוך על שפתיי.
מגדל גבוה ומואר בראש חוצות.
מסתכלת עליו ונזכרת: במגדל הזה הזדיינתי. באחד המשרדים. על השולחן, על הכסא, מול החלון מול העיר הזורמת.
המזכירה במשרד מבחינה בי מבעד לדלת הזכוכית ופותחת אותה בלחיצת זמזם. מחייכת לשלום, כשאני רואה אותו עומד בפתח המשרד ומקבל אותי ברשמיות הראויה. הדלת נסגרת בעדינות וננעלת בשקט.
״אני מת לרדת לך כשאת על הכסא במשרד״ היה כתוב שחור על גבי ה״מנשמע״ ברגע שלפני, אך ברגע האמת הוא הצמיד אותי לדלת ונישק בתאווה, בדיוק כמו זו הקיימת אצלי.
הכניס את ידו מבעד למפתח החולצה ותפס בידו שד, מצץ את הפטמה ויד שניה פתחה את המכנס.
הרטיבות נשלפה גם היא אל אצבעו. ידי מנסה לפתוח את מכנסו אך הוא הקדים אותה בשנייה.
המכנס מופשל, החגורה נגררת על הרצפה כשהוא הופך אותי עם פני לקיר ומחדיר. מחדיר את הזין שלו לכוס הרטוב.
דקות קצרות של התחלה מהירה.
מושך אותי ובצעדים קטנים המופרעים ע״י המכנסיים המופשלים אנחנו מובלים אל השולחן והוא משכיב אותי עליו. יורד עם ראשו אל בין ירכיי, מפריד אותם, מרווח את המקום וחודר עם הלשון.
הליקוק הזה מטריף אותי.
נשענת עם יד אחת על השולחן וביד השניה פותחת את שפתי הכוס שלשונו תכנס טוב יותר ועמוק יותר.
הוא מלקק בלשונו את הכוס כחתול רעב, מכניס אצבע ובשילוב מתואם מזיין בדרכו שלו. גומרת בשקט יחסית.
המזכירה בחוץ... קשה להיות בשקט אך אין ברירה. "תזיין אותי" לוחשת לתוך אוזנו והוא מוריד אותי מהשולחן.
מתכופפת והוא חודר. הזין עמוק בתוכי, מתנועעת איתו, מלאה ממנו. הוא לא שבע, מרים אותי שוב אל השולחן ומתיישב על הכסא מולי. חוזר ללקק, לדחוף אצבעות ולענג. גומרת ובכל זאת שקטה.
יש משהו אחר בשקט הזה. הצורך הזה להתפרק ויחד עם זאת להיות בשקט, מצריך מחשבה, התאפקות...
רועדת כולי על השולחן והוא מרגיש ורואה. לא מפסיק. רוצה עוד ועוד גם אני.
"רוצה למצוץ לך את הזין" מבקשת ויורדת מהשולחן. מתכופפת אל בין רגליו ותופסת אותו בידיי, מכניסה את כולו לפה, מרטיבה, מלקקת ומוצצת.
"היה לך טוב על השולחן" - תעלי...
הוא שוב מסתער, עולה מעלי, פותח כפתור נוסף בחולצה ושולף שדיים מהחזיה. הם בולטים החוצה בחוצפה והוא חופן, מלקק, נושך קלות, ממולל בפיו. מלקק את הצוואר, נושך בשפתיו ומוצץ את העור.
שוב אצבעות ושוב לשון ושוב נאנחת בלחש וגומרת ושוב ושוב.
יורדת מהשולחן ואוחזת בזין הזקור והמתוח. הוא קרוב... משפשף בידו ומכוון את הזרם האדיר לרצפה.
מתארגנים, מתלבשים, מיישרת את בגדי, את השיער הפרוע ואז הוא רואה ומזהיר, "אופס...יש לך סימן קטן, ממש קטן על הצוואר".
המגדל הזה, הבוהק לו מתוך החשיכה, דווקא בנסיעה הזו מני רבות, דווקא ברגע הפרטי הזה, מעביר בי צמרמורת של ריגוש.
עוברת ומתרגשת. נזכרת ומחייכת.
