אני לא יודע, נורא קשה נושא של שואה
כל החיים אני חייתי את השואה מבלי להכיל אותה בכלים. אני מאמין שככה זה קורה להמון ילדי דור שני שהוריהם לא סיפרו, או שהרגישו שהורים לא סיפרו כל, כי הרי אי אפשר לספר הכל. פתאום לאחר שאני חי את השלוש השנים האחרונות תוך כדי עשייה של חוויות שלי למספר סיפורים, סיפור, של משותף שונה לסיפורים של עם, אני מגלה שאפשר להבין , גם אם לא את השואה, את שעבר, אפשר להבין את האופן שזה משפיע עלי. אפשר לי להתחבר לעצמי יותר דרך חווית אישיות של משפחתי, ולא דרך סיפורי חיים של אנה פרנק, שינדלר,קלוד לנצמן, היימט,הילסום... אני חושב שכן צריכים קורס של מספרי סיפורים בכדי לחסוך מהם וילדיהם שנים של חיי הדחקה. אני חושב שבארץ נורמאלית שבה היו יודעים את מהות מספרי סיפורים, בארץ נורמאלי שבה וסיפורי שואה היו מסופרים ע"י מספרי סיפורים, השואה לא הייתה מוצר מדף שיורד לסיפור פעם בשנה, סיפורי שואה הם היו הופכים לסיפורי עם שהיו נשארים בתודעה, הם היו הופכים לסיפורי עם שהיו משנים את סדר היום הלאומי שלא יהיו ניצולי שואה בחרפת רעב וללא תרופות. ולא היה הפחד הכל כך אמיתי שהדור הבא לא ידע בברכה משה
